למה לצום?

היום תשעה באב. צמים. גם אני בחרתי לצום (אולי יהיו כמה שלוקים של מים בהמשך...). נשאלת השאלה למה? בגלל חורבנו של בניין לפני 2000 שנה? בגלל המשמעות הלאומית הקשה? בגלל שזו המסורת?? לא ממש. אני לא ממש מייחל לעצם המבנה שיקום או לא יקום על הר הבית. אורי אורבך די שיכנע אותי גם למה :http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3570287,00.html . משמעויות לאומיות?? אכן זהו יום שמסמל את פיזור ישראל ויציאתם לגלות (הגם שזה לא חופף לחורבן הבית עצמו), אבל בל נשכח שקרו המון דברים בגלל זה: היהדות התגמשה, התפתחה, והיה לה המון זמן להתמקד במשמעויות הפנימיות כשלא עסקה בפוליטיקה מאוסה. הנה תיראו את תוצאות החזרה לישראל. ביקור בכנסת חובה. ישראליות מלאה יצירתיות אך ניכור לתוכן רוחני, במיוחד כזה שקשור ליהדות. למה אני צם?? בגלל שלא הבניין חרב אלא המשמעות חרבה. הבית שבו האלוהות שורה נחרב. אין מקום לאלהות לשכון בו. השכינה גולה. נודדת. מה זה אומר? בתלמוד הבבלי יש אימרות מפוזרות של חכמים בדבר ההשלכות של חורבן הבית: לפי רבי יצחק מיום שחרב המקדש בטל טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה (סנהדרין עה.), לפי רב חסדא לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נט.), לפי המשנה בסוטה מח. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ואנשי אמנה מישראל ורבי יהושע מדגיש שאין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות.... והמאמר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא שמיום שחרב המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. האימרה האחרונה משום מה מצוטטת המון בעולם הדתי-חרדי להדגיש את אידאל הלימוד אבל שכחו שמדובר בביטוי שהוא שלילי ומקורו בחורבן. מציאות שבה אין מקדש היא מציאות עם חסרום עמוק ומהותי בהוויית החיים שלה. חיים של צמצום. רק ד' אמות של הלכה במקום חיים אלוהיים שלמים. חיים חסרי טעם..בפירות..במין...הכל חלקי, הכל מצומצם, הכל רק כי חייבים וצריך. זוהי הויה של חורבן מקדש, הויה שאין בה בעצם אלוהים. כי לאלוהים אין בית לשרות בו. על זה אני מיצר ועל כך אני צם כדי להתעורר, כדי לשים יותר לב לפיתוח מודעות רוחנית הוליסטית ושלמה של קדושת החיים ולא של קדושה במקום החיים. התיקון לחורבן הוא שינוי החשיבה שלנו למהות הקדושה. קדושה שמתוך העולם ולא שמעבר לו. קדושה הבונה 'בית' ומשכן כאפשרות להשרות שכינה.

למה לצום?

היום תשעה באב. צמים. גם אני בחרתי לצום (אולי יהיו כמה שלוקים של מים בהמשך...). נשאלת השאלה למה? בגלל חורבנו של בניין לפני 2000 שנה? בגלל המשמעות הלאומית הקשה? בגלל שזו המסורת?? לא ממש. אני לא ממש מייחל לעצם המבנה שיקום או לא יקום על הר הבית. אורי אורבך די שיכנע אותי גם למה :http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3570287,00.html . משמעויות לאומיות?? אכן זהו יום שמסמל את פיזור ישראל ויציאתם לגלות (הגם שזה לא חופף לחורבן הבית עצמו), אבל בל נשכח שקרו המון דברים בגלל זה: היהדות התגמשה, התפתחה, והיה לה המון זמן להתמקד במשמעויות הפנימיות כשלא עסקה בפוליטיקה מאוסה. הנה תיראו את תוצאות החזרה לישראל. ביקור בכנסת חובה. ישראליות מלאה יצירתיות אך ניכור לתוכן רוחני, במיוחד כזה שקשור ליהדות. למה אני צם?? בגלל שלא הבניין חרב אלא המשמעות חרבה. הבית שבו האלוהות שורה נחרב. אין מקום לאלהות לשכון בו. השכינה גולה. נודדת. מה זה אומר? בתלמוד הבבלי יש אימרות מפוזרות של חכמים בדבר ההשלכות של חורבן הבית: לפי רבי יצחק מיום שחרב המקדש בטל טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה (סנהדרין עה.), לפי רב חסדא לא נראית רקיע בטהרתה (ברכות נט.), לפי המשנה בסוטה מח. משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ואנשי אמנה מישראל ורבי יהושע מדגיש שאין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות.... והמאמר המפורסם ביותר בהקשר זה הוא שמיום שחרב המקדש אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. האימרה האחרונה משום מה מצוטטת המון בעולם הדתי-חרדי להדגיש את אידאל הלימוד אבל שכחו שמדובר בביטוי שהוא שלילי ומקורו בחורבן. מציאות שבה אין מקדש היא מציאות עם חסרום עמוק ומהותי בהוויית החיים שלה. חיים של צמצום. רק ד' אמות של הלכה במקום חיים אלוהיים שלמים. חיים חסרי טעם..בפירות..במין...הכל חלקי, הכל מצומצם, הכל רק כי חייבים וצריך. זוהי הויה של חורבן מקדש, הויה שאין בה בעצם אלוהים. כי לאלוהים אין בית לשרות בו. על זה אני מיצר ועל כך אני צם כדי להתעורר, כדי לשים יותר לב לפיתוח מודעות רוחנית הוליסטית ושלמה של קדושת החיים ולא של קדושה במקום החיים. התיקון לחורבן הוא שינוי החשיבה שלנו למהות הקדושה. קדושה שמתוך העולם ולא שמעבר לו. קדושה הבונה 'בית' ומשכן כאפשרות להשרות שכינה.

הויה ולא תורה

ספר 'דברים' נפתח בפסוק: 'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל'. לא מדובר על הדברים שאמר אלהים. ספר דברים פותח בהצהרה המיוחדת שהינו ספר המביא את דבריו של משה. עכשיו על סף הכניסה לארץ, משה עורך סיכום ומכין את הנכנסים לארץ. ולמרות שהדברים הם של משה הריהם חשובים כספר אלוהי קדוש, אחד מחמשת חומשי התורה. מעניין לא? האמונה היהודית המקובלת היא כי חמישה החומשים הינם דברי האלוהים ולא יצירות אנוש. אבל באופן פרדוקסלי מקובל גם שמשה הוא שאמר את ספר 'דברים'. על הפרדוקס האמוני הזה כבר קמו רבים להסביר (ראו 'אור החיים', הרבי מליובאביץ). אבל אני לא נזקק להגנות תיאולוגיות. בשבילי די ברור שכל התורה כולה היא יצירה אנושית-אלוהית גם יחד. בני אדם כתבו אותה. אבל הם כתבו את מה שהם הבינו כדבר האלוהים המפעם בם. אלוהים והאדם פועלים במשותף. ויש לזה גם השלכות רוחניות ומעשיות. השיתוף האלוהי-אנושי פירושו: שכל טקסט שנכתב צריך להבין אותו גם במסגרת המוגבלת של האנושיות שכתבה אותה. ולכן זוהי התגלות מוגבלת. מוגדרת ותחומה בזמן ומקום. אי אפשר לקחת טקסט ולטעון שאלוהיותו הופכת אותו לנצחית. להיפך, אלוהיותו משתקפת באנושיותו. תמיד. ונצח הוא מונח זמני מצד עצמו. אחד הביטויים הרווחים אצל אנשים מאמינים כמו גם דרשנים הוא 'התורה אומרת'. זה ביטוי שקרוב בבעייתיות שלו למונח 'חז"ל אמרו'. מי אלה החז"ל האלה? האם זהו גוף מיסטי אחד שאומר אמירה ברורה? כשחז"ל אומרים אז לפעמים זה שמאי מהמאה הראשונה לספירה שחי בארץ בתקופת הבית ולפעמים זה אביי שחי בבבל מאות שנים אחר כך...תוסיפו עוד מאות מאות של חכמים, אסכולות, מקומות, תרבויות, אירועים הסטוריים. להכניס הרבה סוכר ואהבה והנה קיבלת 'חז"ל'. אז איך חז"ל בכלל אמרו משהו הומוגני? על אותה הדרך 'התורה אומרת'..איזה טקסט?, מי כתב?, מה כתב?, איפה? למה? כמה?....התפיסה המונוליטית בשירות האמונה מקדשת גוף אוורירי ולא מוגדר. התורה לא אומרת שום דבר. אלו האנשים שחוו את אלוהים בדרך שלהם שכתבו כך. יתכן בכלל שפסוק אחר כך יאמר את ההיפך. כי מישהו אחר כתב אותו. מה שאני דוגל בו אינו תפיסה חילונית ביקורתית מרוקנת מקדושה. אלא תפיסת אלוהות שונה. תפיסה דתית שונה. תפיסת התגלות רוחנית המועברת דרך בני אדם זמניים. זה הכל. אני חושב שיש לזה השלכות גם על ביצוע 'קריאת התורה' שהוא טקס שבועי (פלוס ימי שני וחמישי) חשוב. בטקס הזה יש שוב העמדה של הטקסט הקאנוני המקודש במרכז כאילו הוא התכלית והשיא בהופעת דבר האלוהים. אבל האמת היא שבתרבות היהודית הטקסט המקראי הוא רק ההתחלה (הרחבתי על זה בטור קודם על התנ"ך כמשחק לשוני). אולי הבסיס. הוא האופציה הראשונה בשבילנו כיהודים להידברות עם הקולות האלוהיים. אני הייתי מציע להחליף את 'קריאת התורה' ב'קריאת ההויה' או 'קולות הויה' מושג שמדגיש כי מה שאנו מבקשים לקבל ולהאזין לו הריהו הקולות המפעמים בהויה הקוראת לנו ומשמיעה לנו את דברה. התורה היא פן חשוב בתוך ההאזנה הזו,אך היא לא עצם התגלמותה. צריך להשתחרר מכל התפיסות בדבר קדושת המלה, האותיות. הרעיונות החסידיים בדבר התגלמות האלהים באותיות. לי זה חורה. בעיניי זה מעכב. זה רק מעצים התפלפלות של מילים ורעיונות. יש תמיד לחזור לבסיס: להויה. את ההויה נשמע מתוך התבוננות בטבע (וכבר הרמב"ם הדגיש את החיוב הדתי בעיון בטבע), גם מתוך מדיטציה וגם מתוך עזרה לזולת וגם מתוך לימוד מסורת האבות שמתחילה בתורה. כשאני לומד פרשת שבוע אני רוצה לשמוע מה ההויה אומרת לי דרך הטקסט של התורה. ולא מה התורה אומרת לי. אני נתפס לפסוק מסויים. למלה לפעמים. וממנה מתחיל במסע. באמצעות המדרש. באמצעות הדמיון האישי שלי. באמצעות מה שאני בעצמי חש שההויה אומרת לי. באמצעות האסוציאציות והתחושות שעולות בי. לפעמים זה מתוך הסכמה והזדהות מוחלטת. לפעמים מתוך ביקורת חזקה על מה שנאמר. ההתגלות לא נועדה בכדי שנקבל אותה כלשונה. אלא בכדי שניפגש עם מה שקורה בהויה. לא קדושת הטקסט. קדושת ההויה. אנחנו צריכים לראות את האותיות כסימנים, כאיזכורים בלבד. תמרורים שמכוונים אל הדבר האמיתי. ההויה הנוכחת כאן ועכשיו. מקווה שאצליח בכך יותר ויותר.

הויה ולא תורה

ספר 'דברים' נפתח בפסוק: 'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל'. לא מדובר על הדברים שאמר אלהים. ספר דברים פותח בהצהרה המיוחדת שהינו ספר המביא את דבריו של משה. עכשיו על סף הכניסה לארץ, משה עורך סיכום ומכין את הנכנסים לארץ. ולמרות שהדברים הם של משה הריהם חשובים כספר אלוהי קדוש, אחד מחמשת חומשי התורה. מעניין לא? האמונה היהודית המקובלת היא כי חמישה החומשים הינם דברי האלוהים ולא יצירות אנוש. אבל באופן פרדוקסלי מקובל גם שמשה הוא שאמר את ספר 'דברים'. על הפרדוקס האמוני הזה כבר קמו רבים להסביר (ראו 'אור החיים', הרבי מליובאביץ). אבל אני לא נזקק להגנות תיאולוגיות. בשבילי די ברור שכל התורה כולה היא יצירה אנושית-אלוהית גם יחד. בני אדם כתבו אותה. אבל הם כתבו את מה שהם הבינו כדבר האלוהים המפעם בם. אלוהים והאדם פועלים במשותף. ויש לזה גם השלכות רוחניות ומעשיות. השיתוף האלוהי-אנושי פירושו: שכל טקסט שנכתב צריך להבין אותו גם במסגרת המוגבלת של האנושיות שכתבה אותה. ולכן זוהי התגלות מוגבלת. מוגדרת ותחומה בזמן ומקום. אי אפשר לקחת טקסט ולטעון שאלוהיותו הופכת אותו לנצחית. להיפך, אלוהיותו משתקפת באנושיותו. תמיד. ונצח הוא מונח זמני מצד עצמו. אחד הביטויים הרווחים אצל אנשים מאמינים כמו גם דרשנים הוא 'התורה אומרת'. זה ביטוי שקרוב בבעייתיות שלו למונח 'חז"ל אמרו'. מי אלה החז"ל האלה? האם זהו גוף מיסטי אחד שאומר אמירה ברורה? כשחז"ל אומרים אז לפעמים זה שמאי מהמאה הראשונה לספירה שחי בארץ בתקופת הבית ולפעמים זה אביי שחי בבבל מאות שנים אחר כך...תוסיפו עוד מאות מאות של חכמים, אסכולות, מקומות, תרבויות, אירועים הסטוריים. להכניס הרבה סוכר ואהבה והנה קיבלת 'חז"ל'. אז איך חז"ל בכלל אמרו משהו הומוגני? על אותה הדרך 'התורה אומרת'..איזה טקסט?, מי כתב?, מה כתב?, איפה? למה? כמה?....התפיסה המונוליטית בשירות האמונה מקדשת גוף אוורירי ולא מוגדר. התורה לא אומרת שום דבר. אלו האנשים שחוו את אלוהים בדרך שלהם שכתבו כך. יתכן בכלל שפסוק אחר כך יאמר את ההיפך. כי מישהו אחר כתב אותו. מה שאני דוגל בו אינו תפיסה חילונית ביקורתית מרוקנת מקדושה. אלא תפיסת אלוהות שונה. תפיסה דתית שונה. תפיסת התגלות רוחנית המועברת דרך בני אדם זמניים. זה הכל. אני חושב שיש לזה השלכות גם על ביצוע 'קריאת התורה' שהוא טקס שבועי (פלוס ימי שני וחמישי) חשוב. בטקס הזה יש שוב העמדה של הטקסט הקאנוני המקודש במרכז כאילו הוא התכלית והשיא בהופעת דבר האלוהים. אבל האמת היא שבתרבות היהודית הטקסט המקראי הוא רק ההתחלה (הרחבתי על זה בטור קודם על התנ"ך כמשחק לשוני). אולי הבסיס. הוא האופציה הראשונה בשבילנו כיהודים להידברות עם הקולות האלוהיים. אני הייתי מציע להחליף את 'קריאת התורה' ב'קריאת ההויה' או 'קולות הויה' מושג שמדגיש כי מה שאנו מבקשים לקבל ולהאזין לו הריהו הקולות המפעמים בהויה הקוראת לנו ומשמיעה לנו את דברה. התורה היא פן חשוב בתוך ההאזנה הזו,אך היא לא עצם התגלמותה. צריך להשתחרר מכל התפיסות בדבר קדושת המלה, האותיות. הרעיונות החסידיים בדבר התגלמות האלהים באותיות. לי זה חורה. בעיניי זה מעכב. זה רק מעצים התפלפלות של מילים ורעיונות. יש תמיד לחזור לבסיס: להויה. את ההויה נשמע מתוך התבוננות בטבע (וכבר הרמב"ם הדגיש את החיוב הדתי בעיון בטבע), גם מתוך מדיטציה וגם מתוך עזרה לזולת וגם מתוך לימוד מסורת האבות שמתחילה בתורה. כשאני לומד פרשת שבוע אני רוצה לשמוע מה ההויה אומרת לי דרך הטקסט של התורה. ולא מה התורה אומרת לי. אני נתפס לפסוק מסויים. למלה לפעמים. וממנה מתחיל במסע. באמצעות המדרש. באמצעות הדמיון האישי שלי. באמצעות מה שאני בעצמי חש שההויה אומרת לי. באמצעות האסוציאציות והתחושות שעולות בי. לפעמים זה מתוך הסכמה והזדהות מוחלטת. לפעמים מתוך ביקורת חזקה על מה שנאמר. ההתגלות לא נועדה בכדי שנקבל אותה כלשונה. אלא בכדי שניפגש עם מה שקורה בהויה. לא קדושת הטקסט. קדושת ההויה. אנחנו צריכים לראות את האותיות כסימנים, כאיזכורים בלבד. תמרורים שמכוונים אל הדבר האמיתי. ההויה הנוכחת כאן ועכשיו. מקווה שאצליח בכך יותר ויותר.

נביא וכהן וקצת מלאכי השרת

אני אמתין קצת עם ביאור שם יהוה. קודם כל אני רוצה להפנות אתכם ללחן מקסים לשיר השבת 'שלום עליכם' שמצאתי באתר של קהילת 'נאוה תהילה', קהילה ירושלמית ברוח היהדות המתחדשת (שבארה"ב בעיקר), שאני עצמי גם יציר השפעה מסויים של יהדות זו. הגם שאני לא משתייך לשום קהילה. עדיין. הנה הקישור: http://www.navatehila.org/35897/Shalom_Aleichem_heb האזינו באהבה. אני מאוד אהבתי. ושנית, התחדד לי רק רעיון נוסף לגבי ההבדל שבין נביא לכהן במסורות העבריות. כבר ציינתי פה ושם שבעיניי הנביא 'שומע' ואילו הכהן 'נוגע', ובגירסה אחרת מקבילה: הנביא מתמקד במסרים אלוהיים ואילו הכהן עושה את עבודתו. הוא משרת. הוא מקדש את הפעולות הפשוטות כביכול. חשבתי על זה שבשורש הדברים יש פה אולי תפיסה אחרת של אלוהים או של החיים. הנביא, כפי שעולה מהנבואה המקראית , הינו למעשה אדם שנכנס להיסטריה מסויימת נוכח הקולות העצומים והמחזות הנוראיים שהוא נחשף אליהם. כבר הרמב"ם בשם חז"ל עומד על כך שהנביאים היו נרעשים ונרטטים, נופלים. משהו שקרוב לחויית האקסטזה השמאנית. אתה נכנס למצב תודעתי מוטרף. דעתך השקולה מתערערת משום שאתה מרגיש שמשהו שגדול ועצום ממך חודר אל תוככך. בנבואה הישראלית היה מוטיב ייחודי נוסף חשוב וזה רעיון השליחות והפעילות החברתית. המסר האלוהי הנורא היה מוכוון בהרבה מקרים לשינוי ותיקון החברה, אמונותיה ומעשיה. בקיצור, הנביא נמצא במצב שאין הוא יכול לשתוק. הדיבור האלוהי הולם בו כרעם והוא חייב חייב להוציא את זה החוצה. זוהי חויה מטלטלת ודי מפחידה. במושגים פסיכולוגיים מודרניים אפשר בהחלט למצוא מקבילות להפרעות נפשיות. מצב שבו אתה כל הזמן מרגיש ושומע קולות ומסרים. העולם כל הזמן אומר ומשדר לך דברים. ואתה מרגיש מצוקה אם לא תוציא את הדברים החוצה. אצל הכהן החויה הינה לגמרי אחרת. הכהן יכול לעצום את עיניו ..אבל שום קול ושום מסר לא מהדהד בו. העולם אינו מציף אותו באינסוף קולות. העולם לא מרעיש לו במוח שיהא חייב לפרוק את זה במסרים להמון. הכהן פשוט שומע שתיקה. כלום. לי זה מזכיר יותר את החויה הבודהיסטית, של חויית האין. הריקות. אין ציפיה לאיזה מסר מהמם. (למרות שההקבלה לא מדוייקת בכלל אפשר להגדיר את שלב הנבואה כשלב של מודט מדיטציות מתחיל. הרעש של המחשבות האינסופיות במוח הוא די בלתי נסבל. הנביא מזדהה עם חלק ממחשבות אלו וצועק אותן כלפי חוץ. הכהן הוא זה שאמור להצליח להגיע אל השקט שאחרי הרעש הזה. הכהן לא עסוק בהזדהות עם מחשבות המהדהדות בו. הוא נמצא בשלב שבו המחשבות דווקא מתחילות להאט. מרכז השקט הפנימי שלו מתבסס והמחשבות יכולות לשוט להן אך בלי לערער את היציבות. וכפי שאתם מבינים אני ממקם את הכהונה כדרגה גבוהה יותר מהנבואה מבחינת האיכות הפנימית). לא ברעש ולא ברעם. בקול דממה דקה. כך נאמר לאליהו שהיה נביא זועם במיוחד שאלוהים מתגלה דווקא בשקט. מתוך השקט הזה יש יכולת לעבוד עבודה, לפעול, ואף לשנות, בדיוק כמו שהנביאים היו רוצים, אבל לא מתוך נקודת מוצא של אימה. של חוסר שקט אלא של נוכחות. אלו שתי חויות שונות של העולם. של מה זה אלוהים שמתגלה. לפעמים אפשר גם לחוות את שתיהן יחד במקביל. היו כידוע גם נביאים שהם כוהנים. אבל הבסיס לכל דרך הוא שונה. אני לא מתכחש לעובדה שבעולם העתיק המקדש לא היה איזה 'ספריה' שיש בה שקט. בהחלט הורגשה במקדש תחושה אפילו מאיימת. הרי זהו מקום מושב האל ושם גם כל עבודת הכפרה נעשית. כיצד ניתן להיות שם בשלוות נפש. גם כוהנים היו מן הסתם חרדים ומשתדלים לעשות את עבודתם ביראה ודאגה. אבל זה כי לפעמים השקט הדומם יכול לאיים ומאוד. הרי כל אחד מאיתנו מכיר את תחושת חוסר הנוחות ואפילו הפחד כאשר שורר שקט מוחלט. רק לגבי משה בעצם מכירה המסורת היהודית שהוא זכה להכיר בשקט הזה ולא לפחד ממנו אלא אדרבה לפגוש דרכו את האלוהים. משה לא רק נביא היה אלא גם למעשה כהן גדול. הוא נכנס לקודש הקודשים כל אימת שרצה. הוא דיבר עם אלוהים 'פנים אל פנים'. הוא היחידי שלא זע ולא רטט ולא נפל מרוב אימה. הוא זה שיכול היה לדבר עם אלוהים בגבוה העיניים. בשקט. בחיוך. לא בצרחות של אנשים באקסטזה הפושטים את בגדיהם. משה הוא למעשה המודל של כוהן נבואי או שמא נביא כוהני. אדם השומע מסרים רואה את פני אלוהים ועדיין שומר על יציבותו ושלוות נפשו מבפנים. הלואי על כולנו.

נביא וכהן וקצת מלאכי השרת

אני אמתין קצת עם ביאור שם יהוה. קודם כל אני רוצה להפנות אתכם ללחן מקסים לשיר השבת 'שלום עליכם' שמצאתי באתר של קהילת 'נאוה תהילה', קהילה ירושלמית ברוח היהדות המתחדשת (שבארה"ב בעיקר), שאני עצמי גם יציר השפעה מסויים של יהדות זו. הגם שאני לא משתייך לשום קהילה. עדיין. הנה הקישור: http://www.navatehila.org/35897/Shalom_Aleichem_heb האזינו באהבה. אני מאוד אהבתי. ושנית, התחדד לי רק רעיון נוסף לגבי ההבדל שבין נביא לכהן במסורות העבריות. כבר ציינתי פה ושם שבעיניי הנביא 'שומע' ואילו הכהן 'נוגע', ובגירסה אחרת מקבילה: הנביא מתמקד במסרים אלוהיים ואילו הכהן עושה את עבודתו. הוא משרת. הוא מקדש את הפעולות הפשוטות כביכול. חשבתי על זה שבשורש הדברים יש פה אולי תפיסה אחרת של אלוהים או של החיים. הנביא, כפי שעולה מהנבואה המקראית , הינו למעשה אדם שנכנס להיסטריה מסויימת נוכח הקולות העצומים והמחזות הנוראיים שהוא נחשף אליהם. כבר הרמב"ם בשם חז"ל עומד על כך שהנביאים היו נרעשים ונרטטים, נופלים. משהו שקרוב לחויית האקסטזה השמאנית. אתה נכנס למצב תודעתי מוטרף. דעתך השקולה מתערערת משום שאתה מרגיש שמשהו שגדול ועצום ממך חודר אל תוככך. בנבואה הישראלית היה מוטיב ייחודי נוסף חשוב וזה רעיון השליחות והפעילות החברתית. המסר האלוהי הנורא היה מוכוון בהרבה מקרים לשינוי ותיקון החברה, אמונותיה ומעשיה. בקיצור, הנביא נמצא במצב שאין הוא יכול לשתוק. הדיבור האלוהי הולם בו כרעם והוא חייב חייב להוציא את זה החוצה. זוהי חויה מטלטלת ודי מפחידה. במושגים פסיכולוגיים מודרניים אפשר בהחלט למצוא מקבילות להפרעות נפשיות. מצב שבו אתה כל הזמן מרגיש ושומע קולות ומסרים. העולם כל הזמן אומר ומשדר לך דברים. ואתה מרגיש מצוקה אם לא תוציא את הדברים החוצה. אצל הכהן החויה הינה לגמרי אחרת. הכהן יכול לעצום את עיניו ..אבל שום קול ושום מסר לא מהדהד בו. העולם אינו מציף אותו באינסוף קולות. העולם לא מרעיש לו במוח שיהא חייב לפרוק את זה במסרים להמון. הכהן פשוט שומע שתיקה. כלום. לי זה מזכיר יותר את החויה הבודהיסטית, של חויית האין. הריקות. אין ציפיה לאיזה מסר מהמם. (למרות שההקבלה לא מדוייקת בכלל אפשר להגדיר את שלב הנבואה כשלב של מודט מדיטציות מתחיל. הרעש של המחשבות האינסופיות במוח הוא די בלתי נסבל. הנביא מזדהה עם חלק ממחשבות אלו וצועק אותן כלפי חוץ. הכהן הוא זה שאמור להצליח להגיע אל השקט שאחרי הרעש הזה. הכהן לא עסוק בהזדהות עם מחשבות המהדהדות בו. הוא נמצא בשלב שבו המחשבות דווקא מתחילות להאט. מרכז השקט הפנימי שלו מתבסס והמחשבות יכולות לשוט להן אך בלי לערער את היציבות. וכפי שאתם מבינים אני ממקם את הכהונה כדרגה גבוהה יותר מהנבואה מבחינת האיכות הפנימית). לא ברעש ולא ברעם. בקול דממה דקה. כך נאמר לאליהו שהיה נביא זועם במיוחד שאלוהים מתגלה דווקא בשקט. מתוך השקט הזה יש יכולת לעבוד עבודה, לפעול, ואף לשנות, בדיוק כמו שהנביאים היו רוצים, אבל לא מתוך נקודת מוצא של אימה. של חוסר שקט אלא של נוכחות. אלו שתי חויות שונות של העולם. של מה זה אלוהים שמתגלה. לפעמים אפשר גם לחוות את שתיהן יחד במקביל. היו כידוע גם נביאים שהם כוהנים. אבל הבסיס לכל דרך הוא שונה. אני לא מתכחש לעובדה שבעולם העתיק המקדש לא היה איזה 'ספריה' שיש בה שקט. בהחלט הורגשה במקדש תחושה אפילו מאיימת. הרי זהו מקום מושב האל ושם גם כל עבודת הכפרה נעשית. כיצד ניתן להיות שם בשלוות נפש. גם כוהנים היו מן הסתם חרדים ומשתדלים לעשות את עבודתם ביראה ודאגה. אבל זה כי לפעמים השקט הדומם יכול לאיים ומאוד. הרי כל אחד מאיתנו מכיר את תחושת חוסר הנוחות ואפילו הפחד כאשר שורר שקט מוחלט. רק לגבי משה בעצם מכירה המסורת היהודית שהוא זכה להכיר בשקט הזה ולא לפחד ממנו אלא אדרבה לפגוש דרכו את האלוהים. משה לא רק נביא היה אלא גם למעשה כהן גדול. הוא נכנס לקודש הקודשים כל אימת שרצה. הוא דיבר עם אלוהים 'פנים אל פנים'. הוא היחידי שלא זע ולא רטט ולא נפל מרוב אימה. הוא זה שיכול היה לדבר עם אלוהים בגבוה העיניים. בשקט. בחיוך. לא בצרחות של אנשים באקסטזה הפושטים את בגדיהם. משה הוא למעשה המודל של כוהן נבואי או שמא נביא כוהני. אדם השומע מסרים רואה את פני אלוהים ועדיין שומר על יציבותו ושלוות נפשו מבפנים. הלואי על כולנו.