לקטות ועצמאות. חג שמח!

רק לפני יומיים סיימתי טיול לקטות של שלושה ימים בצפון. והנה עכשיו , לאחר יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, חוגגים עצמאות. 61 שנה למדינה. מזל טוב! חשבתי לדבר קצת על כל אחד מהאירועים הללו בנפרד. לכאורה מה כאן הקשר. אבל המלה הזו 'עצמאות' כמה חזקה היא בהקשר ההסטורי-לאומי של מדינתנו, וכמה הרגשתי אותה בעצם בעודי משוטט בטבע ומחפש אחר גידולים ללקט ולאכול. האם מדובר בשני סוגים שונים של עצמאות? האם לא חייב להיות קשר מהותי בינהם?כשנשאלתי במעגל הסיום מה אני לוקח איתי הלאה מהטיול הזה הבעתי את התחושה שהטבע עשוי להיות לא רק מקום חביב/נחמד/יפה/נעים/מעצבן/מציק/מפחיד (כל התשובות נכונות) אלא גם סוג של 'בית'. כשאתה בבית אתה מרגיש בנוח, אתה מרגיש שזו הטריטוריה הטבעית שלך, שאתה לא רק מציץ ומבקר. אתה לא אורח. אתה בן בית. אתה עצמאי! כמה חזקה תחושת התלות שלנו בצרכים והרגלים שקנינו לנו, לא במעט הודות לתרבות הנוחות והצריכה הספוגה בנו, כמה אנחנו לא יכולים בלי הפלאפון/83 סוגי אוכל מבושל-צלוי-מטוגן-מוקפץ/מחשב/אינטרנט/טלויזיה/רדיו/אוטו/תכשירי הגיינה וכו' וכו' . אם באים עם כל חבילת החפצים והרגשות האלה ומחליטים לזרוק הכל בקפיצה אל תוך הטבע אתה אמור כביכול להרגיש שעצמאותך הולכת לאיבוד, שהיא נגזלת. עשקו אותי, לקחו את כל מה שנותן לי חופש וטעם. אבל זה לא קורה. בדיוק ההיפך. אתה מגלה סוג של עצמאות אחרת. חזקה יותר, פנימית יותר, נקיה יותר, ואוהבת. נכון, זה היה רק 3 ימים. סביר להניח שהייתי מתייאש כעבור שבוע. אין ספק שיש דרך ארוכה בדרך אל החופש. לעצמאות. אבל הטבע מאפשר לנו לראות את השעבוד. הוא מזמין אותנו לראות שיש בו הכל. צריך רק לפקוח עיניים, להריח, למשש. לטעום , ובעיקר לא לפחד. או אז- כשאתחבר לחייתי שבי אדע גם להיות אנושי יותר. פרדוקס. אבל מאוד הגיוני. היום לפני 61 שנה חזרנו רשמית הביתה. אחרי שנות אלפיים. השבט היהודי, המפוצל והמפורד חוזר ומתלכד, בליל של שפות, עדות, אורחות חיים. אין ספק שזה פלא. ההויה , אמא אדמה ישראל חוזרת וקוראת לבניה. ואנחנו משתדלים להיענות לה. ואומרים תודה. אבל העצמאות כאן כדי שתחזיק לאורך זמן, כדי שתקבל את משמעותה האמיתית, הפנימית לא יכולה להתבסס רק על עוצמה של כלכלה/בטחון/טכנולוגיה. הטבע צריך להיות במוקד החויה כחלק מחויית העצמאות, כחלק ממה שאנו, יצורים חיים במעגל החיים, בני בית בעולם הטבעי. עצמאיים.

כך אני מרגיש בחג העצמאות הזה. חג עצמאות שמח !

הטרנסצנדנטיות של האלילות והאימננטיות של המקרא

הספר הכי אהוב עלי והקרוב לכיוונים הרוחניים שלי הוא סיפרו של אברהם יצחק גרין "בקשו פני קיראו בשמי" בהוצאת עם עובד. זהו ספר אוטוביוגרפי רוחני שמתאר בצורה אישית מאוד את מסע החיפוש של המחבר בתוך השפה היהודית ובה עולה השקפה רוחנית מיסטית מאוד דתית מצד אחד אך לא בסטנדרטים הידועים מצד שני. עילעלתי ועברתי על הספר מספר פעמים , וכל פעם בתקופה שבה רעיון רוחני אחר שובה את ליבי. בדרך כלל ב'עימות' היהודי-פגאני בנושא האלוהות ישנה ההשקפה שביהדות האל הינו חיצוני לעולם, שונה ממנו לעומת האלוהות הפגאנית שהיא אימננטית, פנימית למציאות, ולכן כל אל או אלה הינם קשורים לכוח מסויים בטבע כהתגלמות שלו.
בספר הנ"ל המחבר עושה קודם כל חקירה פנימית בתוך עצמו לגבי היחס בין האלוהות והעולם, האם ניתן להפריד? האם ניתן לדבר על 'אני' מול 'אתה', על משהו שעומד מול משהו אחר? חויית האחדות של המציאות כבסיס המושג האלוהי מאוד חזקה שם. ולכן המחבר מבסס את התפיסה בדבר אלוהות כאימננטית למציאות. במישרין הוא גוזר זאת מתפיסות קבליות וחסידיות במיסטיקה היהודית שנטו לפנתאיזם. אך מה שעניין אותי הוא הדרך שבה הוא מפרש את הבשורה המקראית. מאוד רווחת התפיסה שהמקרא הוא זה שמבשר את ההבדל בין אל ועולם, ובין אל ואדם ומרוקן כביכול את קדושתו האלוהית של הטבע מצד עצמו. המצוות הן המנכיחות קדושה ולא הטבע כשלעצמו, והדברים ארוכים. והנה אני קורא קטע מעניין (תחת הכותרת "אלוהים במרום, אלוהים בקרבנו", עמ' 24) שמציע הבנה הפוכה:
"אותה תרבות מסויימת של המזרח הקדום, שממנה מוצאו של העם היהודי והדת שלנו, טיפחה את פולחן אלי השמים. ודווקא לאחר שהאמונה המקראית ביטלה את הפולותאיזם ואת הפנתיאון של תרבות זו, ואת כל האלים והאלות וכוחותיהם היא ריכזה באישיות אלוהית אחת, המושב הקדום של האלוהים בשמים הוקבע ללא עוררין. למן מקורותיה הקדומים ביותר קשרה היהדות את מושגי האלוהות שלה (ובהשפעתה גם את אלו של הנצרות, האסלאם וכלל מורשת תרבות המערב) במטפורה האנכית של יחסי אלוהים-עולם. "איפה נמצא אלוהים?" נשאל הילד. "שם, למעלה" משיב הילד בן השלוש ואצבעו רומזת אל השמים".

התחושה והתפיסה הילדית הזו מלווה את כולנו. הציור של 'האלוהים שם למעלה' מלווה אותנו גם בבגרותנו ובהתפתחות תפיסתנו. אך מה שעולה מבין השורות הוא שהתחושה של נפרדות מהעולם וניתוק בין אלים ועולם הוא לא 'פיתוח מקראי' אלא מורשת קולקטיבית ששותפים לה גם הפאגנים. גם אם האלים מייצגים כח פיזי שבתוך הטבע עדיין באמונה העתיקה הם נחשבו כמושלים ומנהלים אותה ואחראים עליה (מבחוץ). עדיין יש מציאות ויש את האל המופקד עליה. זו תהיה תמימות לחשוב שהאדם הקדום כמו זה המודרני הביקורתי ראה את האלים כ'ארכיטיפים', כהתגלמויות גרידא וניסוחים פסיכולוגיים נוספים. האל הוא אל, ויש הרבה הרבה כאלה. אל תוך הרקע הזה נכנסה היהדות. באה הבשורה המקראית וחיפשה את חויית האחדות. איך הכל קשור להכל, איך כלל הכוחות הטבעיים הנראים כמפורדים הינם בעצם חטיבה רוחנית מלוכדת אחת. איך אפשר לעצב תפיסה גבוהה כזו בעולם שבו מבוססת חויה של אלים מרובים הנמצאים בשמיים וגם בשאול אך עדיין מתקיימים בנפרד? חייבים לעצב דמות של אל מרכזי, ששולט על הכל. המטפורה של אל עליון היא לא המצאה מקראית. להיפך, אומר גרין, היא הושאלה מהעולם האלילי. אלא שבמקום שיהיו הרבה אלים שם בשמיים יש אל אחד. מה המשמעות? שהבשורה המקראית היא לא בעצם הניתוק של אל מהטבע והחיצוניות לו כביכול בשונה מהפאגניות. זו חויה שולית בלבד, משותפת גם לפגאנים שאולי התעצמה ביהדות עקב ההתמקדות באל אחד אך כנגזרת בלבד מהרעיון הבאמת חשוב: בשורת האחדות של המציאות. האלוהות נוכחת בעולם בצורה אחדותית מלאה. ההחצנה של האל היא מטפורה, שריד חי ממורשת אלילית.... במלים חדות יותר: המקרא דווקא מבשר את רעיון הפנתאיזם, אחדות החומר והרוח. הכוליות האלוהית. בפאגניות יש הפרדות, יש אין סוף כוחות. במקרא כלל הכוחות מתאגדים ומתאחדים. הכל אחד. הכל אלוהי. הניסוח של 'האמת' הזו נעשה בצורת הסיפור על האל האחד שיושב בשמיים כפי שנוסחו כל סיפורי האלים בתקופה העתיקה, בצורת מיתוס, אך האמת מאחורי הניסוח הזה שיוצאת לאור כיום היא הבשורה הפנתאיסטית....אני עדיין תוהה האם זוהי דרשנות במיטבה או קריאה מדוייקת של המציאות הקדומה...בכל מקרה היא שונה מההשקפה הרווחת הן אצל פגאנים מודרניים והן אצל חוקרי יהדות ומקרא ידועים..נקודה עמוקה למחשבה..שאותי אישית שימחה..

שיר להויה

אני מעלעל כרגע בספר "האלה ענת" פרי מחקרו של מ.ד. קאסוטו שהיה חוקר חשוב שמצא את הקשרים העמוקים בין השירה הכנענית לזו המקראית. אני לא פולותיאיסט. אין לי פנתאון אלילי. אבל אני מאוד אוהב מיתולוגיות. המקסימום שהצלחתי להרחיק לכת הוא ההכרה בזכריות ונקביות בתוך האלוהות. יה וה (בשפה הקבלית) או אל ואלה (בשפה הויקנית) או דוד ורעיה (בשפת שיר השירים)..בספר מצאתי שיר נפלא שהאל הכנעני בעל , אל השמיים והחיים, מזמר לפני האלה ענת, האלה הפמיניסטית, בעלת העוצמה והכח שעומדת לו לבעל לעזר (כאחות? כבת זוג??), ואני תוהה ביני לעצמי האם להשאיר את הנמען והמוען על כנם? או שמא לאמץ את מילות השיר ופשוט להחליף את שמות האלים. במקום בעל וענת אולי יהוה אותו אני קורא כהוצאת נשיפת רוח YAAA או כ"הוויה" שהיא מלה מרכזית אצלי המנכיחה את האלוהות בעולם או שמא ברוח הזמן הזה, חג הפסח והאביב וקריאת מגילת שיר השירים, שיר האהבה בין הזכרי לנקבי, נאמר ש-יה שר ומזמר ל-וה? ומצד שני אני שואל את עצמי מדוע זה כזה חשוב? שינוי המילים, השמות, הכינויים, הרי הכל אולי בסופו של דבר הריהו אחד....אז נשאיר את ההתלבטות בצד ופשוט ניתן לשיר הזה להתנגן. הוא יפהפה, הוא מבטא מסרים של שלום ואהבה, של אינטימיות וגילוי סוד, של חיבור בין שמים וארץ, כל רובדי החיים והוא כתוב בשפה מליצית מקראית נפלאה. הריהו לפניכם... תפילה להויה :-) בבקשה:

אספי מלחמה מן הארץ,

שיתי על עפר אהבה,

נסכי שלום בקרב הארץ,

הרבי אהבה בקרב שדות,

חשכי עצך, חרבך השיבי,

תרוצנה פעמייך אלי

תמהרנה רגליך למעוני.

דבר יש לי, ואדבר לך,

נאום, ואגיד לך,

דבר עצים ולחישת אבנים,

שיחת שמים עם ארץ,

תהומות עם כוכבים,

אבני ברק, שמים לא ידעו,

דבר לא ידעוהו אנשים,

ולא יבינהו המון ארץ.

בואי נא, ואנוכי אספרהו

בתוך מערתי אל-צפון,

בקודש, בהר נחלתי,

בנועם, בגבעת גבורה".

פרח כקורבן

אתמול לשמחתי יצאתי אל הטבע למספר שעות. שמורת טבע בשומרון הצמודה למקום המגורים של משפחתי. השיטוט בשבילים, לייד המעיינות והצמחים המלבלבים בעיצומו של חג האביב בהחלט פותח את הלב ומרנין את הנפש. ניסיתי כדרכי לחוות את המפגש עם הטבע לא כגיחה רגעית של מטייל המשקיף מהצד, לא כתייר המביט על האובייקטים המרהיבים. הטבע איננו מוזיאון. הוא הינו החיים שאנו חלק מהם. ההויה האין סופית. אז כשטבלתי במימי המעיין הצוננים חשתי שאני טובל בנוזלים של הוי"ה , במיציה, בדמה. חוזר אל המים הקדמונים של ראשית העולם ועולה מתוכם מעלה. נטהר. והעץ הצמוד לרגלי הוא חבר ומכר. לא אובייקט זר. בשלב מסויים בטיול חשתי צורך פנימי להעניק. לבטא הודיה. זהו מה שנקרא 'להקריב קורבן'. התמקדתי בפרח צהבהב ויפה. נגעתי בו קלות. וקטפתי. בשתי ידיי הרמתי אותו כמחווה להויה. חשבתי על הפרדוקס שבדבר. אני מעניק משהו שמלכתחילה שייך כבר למקבל...הרי פרח זה הוא כבר שייך ליהוה הויה, הוא כבר חלק פלאי מהבריאה , ואני נותן ומחזיר כביכול את מה שכבר נמצא...ואז אני נזכר בדברים החכמים שהשועל אמר לנסיך הקטן ביחס לשושנה שלו דוגמתה יש אומנם אלפים ורבבות אבל מה שמיוחד בה הוא שהנסיך מתייחס אליה בצורה אישית. נוצרת אינטימיות.

והוא הוסיף: "לך והבט עוד פעם אחת בשושנים. אתה תבין עכשיו שהשושנה שלך יחידה ומיוחדת בכל העולם. ואז תחזור להיפרד ממני לשלום, ואני אתן לך סוד במתנה". הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים. "אינכן דומות לשושנה שלי", הוא אמר, "אתם עדיין אינכן ולא כלום. איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם". השושנים היו נבוכות מאד. "אתן יפות, אבל ריקות מתוכן", הוא המשיך. "אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל ליופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי". ואז חזר לפגוש את השועל. "להתראות" הוא אמר. "להתראות", אמר השועל. "הנה הסוד שלי. הוא סוד מאד פשוט: הלב בלבד, רק הוא רואה נכונה. הדברים החשובים סמויים מן העין".

הסתמיות מופקעת ומקבלת שם. זהות. זהו פירושה של 'הקדשה' , להפריד, לייחד, להבדיל דבר שנטוע בתוך 'השלם' ובתוך כך להפוך אותו למיוחד, למוכוון מטרה. ייעוד. כך הוא טבע האדם בשל תודעתו המפרידה, המבחינה. ללא תודעה זו הכל שלם, קיים. אין צורך להפריד, לחלק, לסווג, לאבחן, להגדיר. אבל בשעה שאנו חשים נפרדים מהעולם ורוצים בחיבור איתו שוב מחדש משמשת לנו התודעה גם כמרפאת, כמחוללת טרנספורמציה פנימית כשהיא תכוון אותנו אל קדושת הכל, אל השלם , אל המקור. בפנימיות התורה מדברים הרבה על החזרת הדבר לשורשו, למקורו האלוהי. זה לא שהמקור נמצא אי שם למעלה בעולמות עליונים. המקור נמצא אצלנו בתודעה. כי הטבע כפי שהוא שלם ומקודש. אנחנו שנפרדנו ממנו מחפשים שוב את המקור. לכן אנחנו מוכרחים בעידן המדעי , המחולן והטכנולוגי שלנו להקריב קורבנות. להעניק את המנחות, לבטא את ההודיות. לא עם בעלי חיים ולא כדי לרצות כעס של מישהו. כדי להתחבר. לחזור אל האחד. שהיה שם תמיד וישנו כאן כל הזמן...

כוהנת ומעיין החיים

עולם המדרש הוא עולם קסם בפני עצמו. עולם שלוקח אותך ממלה אחת למלה אחרת, ממרחב א' למרחב ת'..שוטטות במימדים שונים. המדרש הבא לקוח ממדרש תנחומא על פרשת תזריע העוסקת בדיני ראיית נגעים. אדם שהיה חולה במחלות עור שונות היה פונה לכהן וזה היה קובע אם טמא הוא או טהור, ובהתאם פונה לקבלת טיפול 'אלטרנטיבי' מתאים:

"מעשה בכהן אחד שהיה רואה את הנגעים. מטה ידו (=איבד פרנסתו), ביקש לצאת לחוצה לארץ. קרא לאשתו אמר לה: בשביל שבני אדם רגילין לבוא אצלי לראות את הנגעים, קשה עלי לצאת מעליהם. אלא בואי ואני מלמדך שתהא רואה את הנגעים. אם ראית שערו של אדם שיבש המעין שלו(=מקור החיות שלו), תהא יודעת שלקה. לפי שכל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. יבש המעין, יבש השער. אמרה לו אשתו: ומה אם כל שער ושער, ברא לו הקדוש ברוך הוא מעין בפני עצמו שיהא שותה ממנו. אתה שאתה בן אדם, כמה שערות יש בך, ובניך מתפרנסין על ידך, לא כל שכן שיזמן לך הקדוש ברוך הוא פרנסה?! לפיכך לא הניחה אותו לצאת חוצה לארץ".

פרשנות אישית: קודם כל אותו כהן מוגדר כמי ש'רואה את הנגעים'. זה לא רק תיאור חיצוני של מה שהכהן עושה מתוקף תפקידו. יש פה הערכה מהותית שלו כאדם. הכהן הזה מסתכל בצורה שלילית. מתמקד בבעיות. בליקויים. 'רואה נגעים'. ואכן, מידה כנגד מידה, לפי חוק הקארמה או חוק השילוש חוזרת אליו התייחסות דומה, שלילית. הוא יורד מגדולתו וחוטף מכה. איבד את הפרנסה. התגובה האוטומטית של הכהן היא רצונו לברוח הרחק הרחק, לחוץ לארץ, לא לפני שמטיל על אשתו את תפקידו הבעייתי (וזה עצמו מוטיב מהפכני מקסים. הכהן מעביר סמכות לכוהנת! לא זכור לי שיש לזה תקדים הלכתי שאשה תשמש ככוהנת). מבין השורות אנחנו מבינים גם את סוג היחסים בין הכהן ורעייתו 'הכוהנת'. הוא לא קורא לה כדי לדבר ולשתף אלא כדי להדריך אותה להיות במקומו כדי שיוכל ללכת. לעזוב. יש פה קצר בתקשורת. עוד נתון שמאשר את העובדה כי הכהן הזה פשוט רואה רק בעיות ולא מכיר את הדרך החיובית לפתור אותן, להסתכל אולי אחרת. הכהן מנחה את אישתו כחלק מההכשרה לכהונה לפי הכלל הפשוט: אם המעיין, המקור של השערה בגוף, יבש הרי שהאדם טמא. כלומר, כל עוד יש חיות במקור הרי שהאדם הינו טהור. מחובר למקור החיים (חיות זו נבחנת לפי צבע השער. שחור ולא לבן). האשה, הכוהנת הדגולה, לא מוכנה להסתפק בהנחיות הכוהניות הגבריות האלה. היא מעוניינת להאיר את עיניו. במישור הפשוט היא מראה לו שהוא עצמו מעיין עבור משפחתו ושאין הוא יכול להפקירם בקלות כזו. קודם כל היא מעמידה מולו מראה והיא אומרת: הי, אתה עצמך מעיין, אתה עצמך מקור חיים , פיזי ורוחני, לכל התלויים בך. במישור עמוק יותר היא מסמלת את כח ההתחדשות, הנביעה, החיים ואת זה היא גם מזכירה לגבר. המעיין עשוי להתחדש.... והאמת שאולי זו שיטת הטיפול הנשית והכוהנית האמיתית. תחשוב חיובי. תאמין במעיין החיים. תהיה מחובר אל מעיין זה. ומתוך כך תתרפא. לפעמים הכל תלוי בגישה. מה קרה בסוף? המדרש כאן לא מספר. האם היה הפי אנד? האם המעיין אכן התחדש או שמא הם נפרדו? זה נשאר לדמיון...אבל במקום אחר (מדרש רבה תזריע, ג) ישנה גירסה עם סוף: "שמע לה ויתיב ליה וקם ליה בורייה"- שמע לה וישב לו (עימה) והבורא העמיד אותו. שלח לו פרנסה מחדש. אכן הכח הנשי מנצח... תודה לכוהנת החכמה מהסיפור.

לחם (על) הפנים

השבת בפתח. שבת המלכה. עוד מחזור שבועי מסתיים לו ונפתח אל מדרגה חדשה. השבת. בחויה שלי השבת תמיד נתפסה כמיוחדת. במרידה החילונית שלי בראשיתה ניסיתי להתעלם ממנה בכוח. אבל היא השבת היתה חזקה ממני. הנוכחות שלה מורגשת בצורה כל כך חזקה, ממש אפשר לגעת בה. השבת והמקדש הם לכאורה שתי מהויות שונות ושני עניינים אבל אנחנו מוצאים קישור בלתי נפרד בינהם. "את שבתותי תשמורו ואת מקדשי תיראו" (שמות לא, יג) נאמר. חז"ל למדו את הלכות השבת , 39 המלאכות האסורות מהמלאכות שנעשו בתוך המקדש. השבת היא למעשה המקדש שבזמן. הרחיב על זה אברהם יהושע השל בסיפרו על השבת. מדובר באותה אנרגיה למעשה. זמן ומקום שבהם המציאות המעשית מקודשת. אתה חווה את האכילה, השינה, הנשימה, יחסי המין - הכל באוירה מקודשת , חיבור חומר ורוח, לא קדושה של פרישה מהעולם (בניגוד לכתות בית שני שרווחו אצלם הרבה פירושים סגפניים לשבת. בספר היובלים למשל נאסר על יחסי מין ואפילו עשיית צרכים).
אז היום לכבוד השבת אני אופה את "לחם הפנים". אני משתדל שזה יקרה כל שבת. בחודש האחרון קצת הזנחתי. לחם הפנים זהו הלחם הנאפה משבת לשבת במשכן יהוה. "ונתת על השולחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל). 12 לחמים היו אופים הכוהנים, מניחים על שולחן העץ מצופה הזהב. בתמונה תוכלו לראות קטע מפסיפס עתיק בבית הכנסת בציפורי. רואים שולחן ועליו 12 לחמים. המעגליות של השולחן מעניינת במיוחד לאור המצוה המקראית כי השולחן יהיה מלבני דווקא. טוב, כנראה שהיו כבר אז רפורמים... :-). הלחמים היו שוכבים כל השבוע על השולחן עד להחלפתם בלחמים חדשים ביום השבת (ראו תמונה למטה). אז אכלו הכוהנים את הלחמים הישנים (שעבר עליהם שבוע ימים ועדיין היו טריים!). אכילה זו של לחם הפנים היתה אחת ממתנות הכהונה. אכן מתנה ראויה! במנהגי הקבלה מכינים ממש שתים עשרה חלות, 6 זוגות כפולים, זכר ללחם הפנים, ומסדרים אותם בסידור מיוחד: ארבעת הזוגות האמצעים הם כנגד שם הויה, שני העליונים נגד אות יו"ד ואות וא"ו, שהן אותיות זכריות ושני הזוגות התחתונים נגד שתי ה"א בשם יהוה שהן אותיות נקביות. מה שיפה וחשוב בקבלה זה ההכרה באנרגיות הזכריות והנקביות של האלוהות. אבל צירופי האותיות והמשחקים עם האותיות מטישים אותי ומנתקים אותי מהמציאות הפשוטה. הכוונות שלי הרבה יותר פשוטות. את הכח הנשי והגברי אני מעדיף לראות בסמלים הפאגניים המוחשיים. גם אני אופה ואוכל את לחם הפנים שלי. זוג חלות אחד. מספיק בשבילי ובשביל בת הזוג. מתכון פשוט של חלה רגילה או מתוקה. מוריד מהאינטרנט. לפעמים מתכון מהעיתון. כרגע הבצק בהטפחה. מקווה ששלחתי לבצק אנרגיות חיוביות כדי שיהיה לחם מקודש כמו שצריך. הכהן צריך לדעת ללמוד לבשל, ולבשל באהבה, בכוונה. גם בישול וגם אכילה הם מדיטציה. בגלל זה קוראים לו לחם פנים. אני משתדל לתת לו פנים, לתת לו את הפנים שלי, את תשומת הלב, את הכוונה המיוחדת, וגם לגלות את הפנים שלו, לעצב אותו. לפעמים אני מרגיש שאני לש את בשרו של האל, לפעמים זו אלה, ביחד עם הקידוש על היין בלילה המסמל את כוח החיים, הדם, השפיעה הנוכחת בתוך הגביע, בתוך הרחם של אמא אדמה, הויה. ואת הלחם החם אטבול בתוך המלח, מלח הברית המוקרב על קורבן, מלח שמשמר, שנותן עוד טעם. יש לי עוד חצי שעה לבדוק מה קורה עם הבצק. סבלנות. המתנה היא חלק מהעשיה בקדושה. ממש אפשר להמתין ולבהות בבצק הטופח כאילו היו אלו נרות של חנוכה. יש שקט באויר. זמן מצויין להקשבה. אולי נשלח עוד אנרגיה טובה.
שיהיה בתיאבון. ובקדושה. הויה.

מוות , בתולין ומהות החיים

ויקרא פרק כאא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו...י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ, אֶת-הַבְּגָדִים--אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, עָלָיו--אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּעַמָּיו: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ.
היום הייתי בבית קברות. הלוויה. אח של סבא שלי נטמן בתוך האדמה. כי ממנה באת ואליה תשוב. נשוב. כמו תמיד זה מאוד עצוב. מעלה זכרונות. מעלה הרהורים על גלגל החיים בכלל. זהו טבע המציאות. חיים. מתים. ושוב נולדים. ושוב מתים. הכהן במקרא מוזהר שלא להיטמא למת. זהו עוון. לכהן רגיל מותר להיטמא רק לקרובים אליו ביותר: הורים, ילדים, אחים. הכהן הגדול אסור לגמרי בהיטמאות למת. אסור לו להתקרב בכלל לבית קברות. גם לא כשמדובר באבא ואמא! לפעמים אני חושב איך איך זה יתכן?? הראי"ה קוק בסיפרו "אורות הקדש" (ב, שפ-שפו) מספק הסבר מעניין בהתייחסו למהות המוות: "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מוות הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזו בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קורא מוות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם ממחשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה האלו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבוא" ו"לנפש לא יטמא בעמיו". המות בא בעקב החטא. לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אחרי תאוותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אולם אין אנו מתחילים את התודעה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה. יסוד המציאות מתחיל באדם ובהוויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי יסוד עצם נשמתו...לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה הא-להית, עבודת גן העדן לעבדה ולשמרה לא חדלה...אז החיים בעצמם אינם צריכים להיפסק. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר...".
הכהנים מורחקים איפוא ממציאות של מוות. הם מסמלים את מקור החיים, באמצעות הקירבה אל יהוה שהוא חי העולמים. הם מראים שהמוות אינו אלא תוצאה של ממשל כוזב בעולם. ושמוות אינו שייך בממלכת אלוהים. מוות הוא פגם. הוא טומאה. הוא בא עקב חטא. אוסיף ואומר שההיפוך של מציאות זו הוא החיים במלואם, שפע חיים , זרם דם חדש וטרי המסומל בבתולין של אשה. לכהן גדול אסור ללכת להלוייה של אבא ומצד שני הוא מחוייב להתחתן רק עם בתולה, טריה, רעננה, אשה חדשה היישר מהניילון. חיים חדשים יד ראשונה. תגבורת החיים לעומת היעלמות המוות. אבל אני לא חושב שאני מסכים עם התפיסה הזו. מוות הוא לא נעים. הוא כואב עד דמעות. הוא גם מפחיד. פחד מוות. ובתרבות היופי שלנו הוא גם נראה מכוער. גופה ללא מייקאפ. אבל הוא חלק ממשמעות החיים. שני צדדים למטבע. רקבון שמביא להתחדשות וחוזר חלילה. האדם כמו זרע שמתעפש מתקלקל מת ונוצר מחדש. האדם כמו עונות השנה צומח נובל מת ומתעורר מחדש. אין כאן לא גורם של חטא. פגם. קלקול. אין פה ממשל כוזב. יש פה מוות. כליון. והוא חלק מהגדרת החיים עצמם.
מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. ופעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקקת לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו הזה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחייה את בעל. מוות הוא כוח עוצמתי. כח המתגלה בחיים כחלק מהם, ממהותם. ההתעלמות מן הכח הזה ע"י הדחקה, הכחשה, כאילו ממלכת האלהים יש בה רק חיים ללא מוות היא עצמה אשליה. הכהנים כל הזמן חווים את האימה של המוות המצילה עליהם תמיד.חז"ל מרבים לדרוש כיצד ניצלים בני שבט לוי במיוחד הקהתים שנשאו את כלי הקודש וארון הברית ממוות המכלה בהם. בני אהרון עלו באש בתוך המשכן. ואהרון עמד דום. הסירוס הזה של הרגש האישי, של הרצון להתקרב, לגעת באמא, בבן שנהרג, הוא דיכוי, הוא התאבדות רגשית לדעת. הוא לא מקרב אל אלהים. הוא רק מרחיק. אלהים נמצא בכל. בחיים ובמוות. כהונה אמיתית בעיניי מוכרחה להכיל בקירבה את מימד המוות כחלק אינטגרלי מראיית החיים שלה. אחרת היא כהונת מוות הנתלית באיצטלה של חיי נצח. לפני שאנחנו מנסים לכלות את המוות ננסה להבין אותו ולהכיל אותו. אפילו ללמוד ממנו. מעוצמתו.
נחמה מסויימת אני מוצא בדברי חז"ל: "מה תלמוד לומר 'לאביו ולאמו לא יטמא'? לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה" (מדרש ספרי, קו). מת מצוה הוא אותו אדם המוטל בדרכים באין דורש. מישהו צריך לטפל בו . להביאו למנוחת עולמים. גם הכהן הגדול מחוייב בכך. כן. זה לא כתוב בפסוק אבל חכמינו הבינו שיש גבול להתכחשות למוות. לעצימת העיניים מולו. יש אדם שקורא אליך. טפל בו. באהבה. זוהי כהונה ראויה. זוהי כהונה שמסתכלת למציאות החיים, מכירה בסופיותם של הרגעים הזמניים ובהתחדשותם המתמדת. כולם הם מתי מצווה. כולם זקוקים למגע אוהב. ואפרופו מוות. היום נכחתי לדאבוני במה שנקרא בית דין רבני. באתי למחות על השפלת אשה, על מציצנות לתוך קשר, על הטעיה וסדרי דין קלוקלים. אם יש מקום שמשקף אטימות. עצימת עיניים. מוות רגשי. את זה מצאתי שם. חבל. ביום שבו אמצא שם חיים שופעים המסומלים בבתולין, אולי אמצא סיבה להיות שם. נשימה עמוקה. צריך מעט להירגע. אנחנו ראויים ליהדות אחרת. כהונה קסומה. הללויה...

המקדש הבין גלקטי??

מפעם לפעם אני מוצא את עצמי נמשך לקרוא כתבות וספרים על ישויות אור , חייזרים, וכל מיני טכנולוגיות-על שמורים רוחניים ואנשים רבים אחרים מספרים אודותם. הנה למשל אני נתקל באתר באינטרנט שהד"ר העומדת בראשו מבטיחה לי כי באמצעות 'ספר הידע' הנלמד בקבוצות 18 ובתוכנית הפרחים או המועצות אזכה לשמש כמורה סולארי, אוכל למשוך אנרגיות ממימד 8 ואפילו 9 ולטיהור מואץ תוך שנתיים בלבד! אני קורא על חוצנים שמבקרים אותנו , אפילו היום היו כמה באנגליה לפי כתבה בעיתון. ורק אני, לא רואה אותם. איזו אכזבה. אני לא יודע למה תמיד אני מוצא את עצמי חש באי נוחות מול המסרים המתוקשרים המציפים אותנו. האם זה הציניות המכרסמת בי? האם הביקורתיות המתמדת והספקנות האקדמית שמוטמעת בי? האם הסלידה משימוש במונחים כמו-מדעיים-טכנולוגיים-אבולוציוניים כדי ליצור הילה בין גלקטית ועל-יקומית למסרים פשוטים? ואולי זו בכלל הקנאה, העובדה שאני פשוט רציונלי מידי ובעוונותיי אני לא זוכה להכיר את המימדים הגבוהים יותר? למזלי הספקנות שלי מאפשרת להשאיר גם את התשובה עצמה בספק. אבל דבר אחד די ודאי. השפה החייזרית, חוצנית, בין גלקטית היא לא חידוש מודרני. היום למשל מצאתי את אותה שפה, אם כי במינוחים אחרים, גם בספרות המיסטית היהודית מלפני למעלה מאלף חמש מאות שנה. רכשתי בחנות הספרים את "תורת הסוד הקדומה", ספר מתוך סידרת 'עם הספר' בהוצאת ידיעות אחרונות שנועד כמו הספרים האחרים בסדרה להגיש מבחר יצירות מופת בתרבות ישראל ללא פירושים וללא תוספות. מומלץ. במסגרת ספר זה מופיעות 3 יצירות מרכזיות (היכלות רבתי, ספר יצירה, ספר הבהיר) בתרבות המיסטית היהודית הקדומה שנכתבה בתקופת חז"ל (חבל שלא נכנסו לספר 'שיעור קומה' ו'ספר חנוך'). חלק מהקטעים אף נכתבו עוד בשלהי תקופת הבית השני. תרבות זו שימשה מקור והשראה לכל מה שקרוי היום 'קבלה' שהיא ספרות מיסטית מאוחרת יחסית. היצירה הראשונה בספר היא 'היכלות רבתי' שהוא הספר הבולט מתוך קבוצת כתבים המכונה 'ספרות ההיכלות' והוא מהקדומים שבהם. הספר מורכב מאוסף מאמרים קצרים המיוחסים לישמעאל בן אלישע הכהן הגדול ועיקר עיסוקו הוא ההדרכה המפורטת לגבי הדרכים הנכונות להגיע להיכל השמיימי העליון שם פוגשים את אלהים. הספר הזה מרתק ומלא בדמיון. מומלץ לקרוא אותו מייד לאחר קריאת מורה נבוכים לרמב"ם :-) אין ספק שרציונליסט כמוהו היה נבוך מספרות מעין זו. אני קורא בספר על סוגי המלאכים הרבים השונים: דומיאל, גבריאל, קפציאל, טארם ובר מנוגנה ובעשפטש יהוה אלוהי ישראל, טוטרוסאי, סגריאל, זהביאל, סדהואל ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. חלק רב ממלאכים אלה משמשים כשומרי ההיכלות. מסתבר שיש היכל לא רק במקדש עלי אדמות. גם היכל למעלה. ברקיע. ולא אחד. אלא שבעה. על השמיני לא נתעכב. זה בכלל מימד אחר. והשומרים כמובן לא נותנים להיכנס פנימה. צריך קוד סודי. הספר מכנה אותם 'חותמות'. צריך כנראה אישור, חתימה ידועה שתוכיח שאתה יודע את סוד הכניסה. מי שמצליח לעלות מהיכל להיכל מוכתר כמי ש'יורד במרכבה', המרכבה האלוהית.
"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד במרכבה היה ענפיאל פותח לו דלתות פתח היכל השביעי, והיה אותו אדם נכנס ועומד על מפתן פתח היכל השביעי, וחיות הקודש נושאות בו חמש מאות ושתים עשרה עיניים, וכל עין ועין אחת מעיני חיות הקודש פקועה בשיעור ככרה גדולה של מבינים, ומראה עינים כברקים ירוצצו, חוץ מעיני כרוב הגבורה ואופני שכינה, שהם דומות ללפידי אור ושלוש להבות גחלי רתמים. והיה אותו אדם זיע ומזעזע ומרתיע ומתבהל ונבהל ומתעלף ונופל לאחריו..." (פרק כ"ט).
ואם אכן הצלחת במשימות הכניסה מהיכל אחד לחבירו (שזה לא פשוט בכלל. יש סכנות ומראות נוראים שרק מתעצמים) תוכל כמעט ולראות את פני אלוהים. אויי שם זה בכלל נורא. כדי לא להרוס את המתח אני ממליץ שתקראו בעצמכם. אגב, הסיפור התלמודי המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס (במסכת חגיגה) הינו חלק ממקבץ המסורות המיסטיות אודות היורדים במרכבה והוא מעיד שמיסטיקה היתה חלק בלתי נפרד מתרבות חז"ל ולא נטע זר בעולמם. ורק חשוב לציין שמתוך הארבעה רק אחד יצא בשלום מן המסע המיסטי-אסטרלי הזה. רבי עקיבא. לגבי השלושה האחרים: אחד מת. אחד התפקר. אחד השתגע. אז שיקול שלכם אם לקחת תרמיל ולצאת למסע. בסופו של עניין מה אנחנו מוצאים בסיפור העתיק הזה מלפני מאות שנים? היכלות, רקיעים, מלאכים, חותמות, סכנות, ברקים ורעמים. זה כמובן לא המצאה יהודית. מושגים אלו רווחו ואף יותר בתרבות הפרסית, הלניסטית, מצרית ועוד אחרות. אלה המשיכו לתסוס באמונות העממיות בימי הביניים. האם זה שונה כל כך מחייזרים, סיסמאות כניסה, חניכות ומימדים בין גלקטיים? אני מזהה פה בעיקר דמיון. תרתי משמע. כיום פשוט הטרמינולוגיה הינה עדכנית יותר ומושפעת ממושגי המדע והטכנולוגיה. אותה גברת בשינוי אדרת. אין ספק שיותר סקסי לפגוש יצור עם חליפה מתכתית וחיישני סריקה אלקטרומגנטיים מאשר איזה שד קלאסי שלא שמע על האופנות החדשות. אז מה זה אומר עבורי? אני חוזר לחוסר הנוחות שלי. יותר נכון: אמביוולנטיות. מצד אחד משיכה גדולה לעולם של קסם, דמיון מעולה, רוחניות סוחפת ודרמות מתח בלתי פוסקות המונעות מהרצון לגלות תשובות אלטרנטיביות למשמעות הקיום. מצד שני, ספקנות, חשש לאיבוד הקשר למציאות. הזיה. בנתיים אני מעדיף כדרך להתפתחות את ההתמקדות במימד הארצי. את החיבור בין חומר לרוח כאן ועכשיו. אפשר בהחלט לשלב דמיון אבל כזה שמוכוון לחיים פה. ולא כזה שגורם לי לרחף שם למעלה. גם ככה אני אוהב לשוטט בעליונים. אז לפני שניכנס לדיון אם אלוהים הוא בכלל חייזר ואתפתה לרשום רשימות על הבין-גלקטיות של הכרובים בקודש הקודשים ולהפוך את ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול למורה הסולארי שלי אני ברשותכם אחזור לעבודתי. כן זו השגרתית, היומיומית. נטולת חוצנים שיורדים על ענן. פשוט לפגוש אנשים. פשוט לנשום נכון. להסתכל על מה שכאן ועכשיו. לכאורה פשוט. אבל לא פשוט בכלל. אחרי היום המעייף אצנח למיטה. אולי בלי להתכוון אשא עיניי למרום. מתוך תקווה לגלות איזה נצנוץ צבעוני לא מזוהה ששט בשמיים. איזה סימן למימד יקומי לא ברור...אנסה למצוא. אנסה. מקסימום חמש דקות. ואז אירדם...

כהונה כשירות, "כהן ל-"

אני רוצה להתמקד כאן בתואר המהותי של הכהן הקשור ישירות לתפקיד הבולט של הכהן כמי שמטפל בעבודת הפולחן במקדש. למעשה, אין בתקופת המקרא עבודת-אלוהים של ממש אלא באמצעות הכהונה. הכינוי החוזר ונשנה בלשון המקרא לכהנים הוא: 'משרתי יהוה', 'משרתי אלהים' (יש' סא:ו; יר' לג:כא-כב; יואל א:ט, יג; ועוד), 'עומדים לפני יהוה לשרתו' (דב' י:ח; יז:יב; יח:ה, ז; ועוד), 'קרבים אל יהוה לשרתו' (יח' מ:מו; מג:יט; מד:טו), 'קרבים אל שלחנו לשרתו' (שם, מד:טז) וכו'. הכהן הוא משרת. הוא טבח. הוא מלצר. הוא עובד נקיון. ומוציא את הזבל. הוא הבלבוי. הוא איש התאורה והסאונדמן. הוא איש תחזוקה במשכנו של הכוח האלוהי אותו הוא משרת. וזה בדיוק מפני שמהותו , כפי שכבר אמרנו, היא המגע, העבודה הרוחנית דרך הפיזי, דרך המוחש. מעניין שהמונח 'כהן' המופיע לפני התמסדות מערכת הכהונה מבית אהרון לא מיוחס לעולם לאבות או למשה. רק לגויים:
1. מלכיצדק-בראשית יד,יח: "וּמַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְאֵל עֶלְיוֹן".
2. פוטיפרע- בראשית מא,מה: "וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם-יוֹסֵף, צָפְנַת פַּעְנֵחַ, וַיִּתֶּן-לוֹ אֶת-אָסְנַת בַּת-פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, לְאִשָּׁה"
3. יתרו - שמות ג,א: וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ--כֹּהֵן מִדְיָן".
מלכי צדק היה כנעני. 'אל (עליון)' היה בכיר האלים בפנתיאון הכנעני. פוטיפרע היה כהן מצרי. ויתרו היה כהן מדייני. שלושה עמים, שלוש תרבויות, שלושה פנתיאונים אליליים שונים. ושלושתם השפיעו כל אחד על דמות עברית מרכזית אחרת. מלכיצדק על אברהם. פוטיפרע על יוסף (שהיה חותנו!) ויתרו על משה (שגם היה חותנו!). כל הדמויות העבריות חיו בתוככי תרבות של כהונה, של שירות האלים. כשאתה כהן אתה תמיד "כהן ל-" ,"משרת של-". לכן חשובה מאוד ההיכרות עם אותו כוח אלוהי שעימו אתה עובד. שכן אותו אתה משרת. איתו אתה מזדהה. הכוח האלוהי מתברר באמצעות השם. שמו של האל. השם הידוע ביותר של הכוח העברי-יהודי הוא שם יהוה. אנחנו ננסה בהמשך להבין אותו. אבל צריך להדגיש שזהו שם אחד משמות רבים יותר, ולכן נחוץ להכיר גם את השמות האחרים כדי לדעת איך לשרת, ואיך לעבוד עימם עבודה כוהנית. הכהונה שלי מושתתת על שלושה שמות מרכזיים שהם שלושה שלבים ומימדים הבאים זה אחר זה בעבודה הכוהנית:1. אל-שדי 2. יהוה 3. אהבה. כל שלב המבוטא בשם אחר מקביל לתחום אחר שהמשכן במדבר והמקדש בירושלים היו מיוסדים עליו: החצר, הקודש וקודש הקודשים. ברשימות הבאות אתייחס בנפרד לכל שם ושלב בעבודה הכוהנית.