"דודי לי בין שדי ילין"

היום סוף סוף אזרתי אומץ להתחיל ולהעמיק בנושא שמות האלוהות. זה מצחיק שדחיתי את הנושא הזה עד עכשיו כאשר בעצם הוא הבסיס לכל. מיהו אותו כח שעימו אנו מבקשים לעבוד ואותו לשרת?? אבל זהו אולי הדבר היותר קשה להגדרה ואני תוהה ומתלבט לגביו רבות. מקווה שכמה דברים יתבהרו תוך כדי הכתיבה עצמה. בואו נתחיל עם מה אני לא עובד. השימוש הרווח ביותר לשם האלוהים בעולם הדתי כיום הוא אֲדֹנָי. גם אם נכתב אחרת כמו יהוה יקראו זאת בקול כ-אֲדֹנָי. זהו שם שמצד אחד מבטא יחס של כבוד, הנמכת קומה, שיפלות ביחס לכח האלוהי הגדול (ואגב הוא נאמר בלשון רבים. לא יחיד אֲדוֹנִי), אבל בתודעה האישית והאוניברסלית של ימינו היא בעיקר מבטאת לדעתי יחס של עבדות, יראה, מרחק. אני לא רוצה לראות באלוהים אדון וגם לא מלך שפוקד את פקודותיו. אני לא רוצה להרגיש שאני כאן למטה ו'הוא' שם למעלה. המרחק בין אדם לאלהים, הפער הבלתי ניתן לגישור הוא לא חויית היסוד הדתית שלי. להיפך, התחושה שהכל אלוהי הוא, שהאלוהות מתפשטת והולכת בכל מרחבי היקום וממלאת את העולם היא החויה שאותה ברצוני לחזק, כפי שרצו המיסטיקנים הקדומים, המקובלים, החסידים וכו'. טרמינולוגיה וסמנטיקה הינן קריטיות לדעתי בהטמעה של רעיונות. כל עוד נמשיך לדגול בשם אֲדֹנָי יישמר הפער בין האדם לאלוהות. צריך למצוא אלטרנטיבות לשוניות. קריאה בשמות אחרים. והם קיימים. חלקם קדומים, חלקם מחודשים. כבר הנביא הושע מתח ביקורת דומה על תפיסת אלוהים כ'בעל' ולא כ'בן זוג', כ'איש'. הוא שלל יחסי בעלות, אדנות. והציב תפיסת אלוהים על מצע של שיתוף ושויון. "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי...וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". האבסורד היפה הוא שכתבי הקודש העבריים עצמם מעולם לא הדגישו את השם 'אדוני' כשם מובהק ושם המופיע באותיות אלו הוא די יוצא דופן. המסורת ההלכתית של חז"ל היא שדרשה להגות את השם הזה כשם אדנות דווקא מתוך אידאולוגיה של כבוד אלוהים, לא לחלל את שמו. אבל אין לכך כמעט סיוע מהמקורות עצמן שכך אכן רצו. אדרבה. הקריאה לאל בשמו האמיתי והמדוייק חשובה היא לכל פעילות דתית (אולי נוכיח זאת בטור עתידי). אין ספק שהשתלטות השם 'אדוני' על השפה הדתית והמודעות האלוהית הנולדת מתוכה היא פרי הרצון העמוק לשמר פער שבין האל והאדם, פער שגם אם נצדיק אותו בשם כבוד ואמונה בסופו של דבר משקף פחד, קטנות עצמית וחויית חיים מרוקנת מקדושה שזקוקה לאיזה אל מגבוה שיעניק לה תוכן ופשר. לא זוהי דרכה של כהונה קסומה. מה האלטרנטיבה? לא צריך ללכת רחוק. היא מצויה בגוונים רבים בתוך מקורות היהדות עצמן. לגבי השם אֲדֹנָי עצמו אני לפעמים אוהב לשחק איתו ולבטא אותו כ אַדָנָי (ד' בקמץ. לא בחולם) = האֲדָנִים שלי. כמו אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, אדני המשכן. אלה היו הבסיסים למשכן. טבעות הכסף שעמדו בתחתית הקרשים (ראו ציור). 'אדני' הוא לא אדון, לא נמצא למעלה. הוא התשתית. הוא הבסיס. הוא הלמטה. תנסו להגות את השם הזה לפי ההצעה הזו. זה מעניין (ונשמע קצת כמו מבטא רוסי :-) ). אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלטרנטיבות דומיננטיות במיוחד . בספר שמות ו' 3 מובאת ההצהרה הכוהנית: "וָאֵרָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נוֹדעתי להם". מ-חד ישנו השם אל שדי שהוא משקף תקופה ותודעה של האבות. ומאידך מופיע ומתגלה שם יהוה. שם חדש המאפיין את תקופת משה ומחליף את קודמו. שני השמות האלו מאוד מרכזיים בחשיבה הדתית שלי כיום. שם הוא לא רק מלמול חיצוני. השם מביע תודעה ותודעת האבות לפי הכהונה המקראית מימי משה היא תודעה אחת לעומת תודעת הכהונה בימי משה. הכוהנים בימי משה רצו לחולל מהפכה. להחליף את התפיסה הדתית שרווחה בתקופת האבות. במחקר קוראים לזה בדרך כלל 'המהפכה המונותיאיסטית'. אבל אני לא מעוניין לחפור עכשיו בשכבות ארכיאולוגיות. אני מעוניין להתמקד במהות. במשמעות האלוהית. נתמקד קודם בשם הראשון. השם 'אל' הוא אומנם רווח בימינו אבל לא כחלק מצמד המילים 'אל שדי'. אנחנו מכירים את השם שדי רק מהכיתוב על המזוזות היפות שמתפרש בדרך כלל כ'שומר דלתות ישראל'. עוד שעשוע מילים שמתחמק מלמצוא את המשמעות האמיתית של השם 'שדי'. השם "אל שדי" אכן מאפיין את תקופת האבות . הוא מייחד את ספר בראשית המופיע לאורכו 5 פעמים (בראשית י"ז 1, כ"ח 3, ל"ה 11, מ"ג 14, מ"ח 3;). בשאר ספרי התנ"ך כמעט ואין למוצאו. (בספר יחזקאל הוא נזכר פעם אחת (פרק י' 5)). הכינוי "שדי" ללא "אל" מופיע כמה פעמים, בעיקר בנבואה ובשירה המקראית, הנוטות לקצר את צורת השם. יש מפרשים את השם "שדי" מהשורש ש.ד.ד., ומשמעותו: תקיף וחזק, או בעל כוח. כיום נוטים החוקרים לגזור את השם "שדי" מהמילה האכדית "שַׁאדּוּ", שפירושה "הַר", כלומר: רם, אדון, צוּר; או תואר: הררי - אל ההרים. השם "שאדו" בא כמה פעמים ככינוי לאלילים אֶנְלִיל ואֲדָד, ונמצא בשמות עֶצם פרטיים באַכָּדִית, וכן בשמות קדוּמים בעברית, הכוללים מרכיב של שם האל: עמישדי, צורישדי וכד'. אבל הפירוש הכי מעניין וקרוב גם להקשר התוכן בפסוקים רואה את השם שדי מלשון שדיים ופריון. בכל הפסוקים לאורך ספר בראשית בו מופיע השם שדי יש התייחסות לברכה ושפע למשפחת אברהם. השם שדי המסומל בשדיים הנשיים שממנו העולם יונק וגודל מסמל את כח הנקביות האלוהי. אם ככה הרי שהשם 'אל' בצמד המילים מסמל את כח הזכריות האלוהית, האיילות, השלטון, העוצמה הגברית. לא מן הנמנע גם שאם האיבר שמסמל את הנשיות הוא שדיים הרי שהאיבר המסמל את הזכריות הוא 'כלי הזין'. תחשבו על זה: כשאומרים 'אל' בעצם מצביעים בעיקר לכיוון איבר המין של הזכר. יש לו , והוא גדול. תקיף. גבר גבר. כן כן, 'אל שדי' מבטא את המיזוג המושלם של אנרגיות הזכר והנקבה החוגגות בעולמנו והמעניקות לו חיים. הזיווג הקדוש והמבורך שגם הקבלה דיברה עליו במונחים שלה מתבטא בשם הקדוש הזה. והנה במקום להשתמש בו נוצרה מסורת דתית שמנטרלת את 'שדי', מדחיקה את הכח הנשי ומעלה על נס רק את 'אל'..וממילא מה שיוצא זה עולם עם גבריות יתר ובעל תפיסה אלוהית מרוחקת, שתלטנית. בואו נחזיר את 'שדי', את השפע, הפריון, החגיגה, השמחה. בואו נחזיר את הכלה אל החתן ונשיר את שיר השירים הקדוש המהולל. תודעת 'אל שדי'. תודעת כהונת האבות חוגגת את החיים, מקדשת אותם. ברוכה שדי. עבורי השם 'אל שדי' מבטא את המימד הפיזי ביותר, הריקוד של החיים הממשיים, הגשם, האדמה, העצים, השמיים. זהו אולי המימד 'הפגאני', המיני, העוצמתי של החיים. לעבוד עם השם הזה בשבילי זה לעבוד עם הרובדים המוחשיים של הקיום, עם 4 היסודות, האש האויר המים והאדמה שמויינו גם כן במסורות הרוחניות השונות לפי זכר ונקבה. מגע בעץ, קשר לאדמה, מגע אוהב. כל זה בא ומשתלשל מהשם הזה 'אל שדי' - אל ואלה. התעלסות של זכר ונקבה. סוד הכרובים המעורים זה בזה. זה כח האבות. זו הדרך ארץ שקדמה לתורה. זה הבסיס. החיבור אל הטבע. אל גלגל החיים.
מה חידשו כוהני משה בשם החדש יהוה? על כך ביום אחר.

"דודי לי בין שדי ילין"

היום סוף סוף אזרתי אומץ להתחיל ולהעמיק בנושא שמות האלוהות. זה מצחיק שדחיתי את הנושא הזה עד עכשיו כאשר בעצם הוא הבסיס לכל. מיהו אותו כח שעימו אנו מבקשים לעבוד ואותו לשרת?? אבל זהו אולי הדבר היותר קשה להגדרה ואני תוהה ומתלבט לגביו רבות. מקווה שכמה דברים יתבהרו תוך כדי הכתיבה עצמה. בואו נתחיל עם מה אני לא עובד. השימוש הרווח ביותר לשם האלוהים בעולם הדתי כיום הוא אֲדֹנָי. גם אם נכתב אחרת כמו יהוה יקראו זאת בקול כ-אֲדֹנָי. זהו שם שמצד אחד מבטא יחס של כבוד, הנמכת קומה, שיפלות ביחס לכח האלוהי הגדול (ואגב הוא נאמר בלשון רבים. לא יחיד אֲדוֹנִי), אבל בתודעה האישית והאוניברסלית של ימינו היא בעיקר מבטאת לדעתי יחס של עבדות, יראה, מרחק. אני לא רוצה לראות באלוהים אדון וגם לא מלך שפוקד את פקודותיו. אני לא רוצה להרגיש שאני כאן למטה ו'הוא' שם למעלה. המרחק בין אדם לאלהים, הפער הבלתי ניתן לגישור הוא לא חויית היסוד הדתית שלי. להיפך, התחושה שהכל אלוהי הוא, שהאלוהות מתפשטת והולכת בכל מרחבי היקום וממלאת את העולם היא החויה שאותה ברצוני לחזק, כפי שרצו המיסטיקנים הקדומים, המקובלים, החסידים וכו'. טרמינולוגיה וסמנטיקה הינן קריטיות לדעתי בהטמעה של רעיונות. כל עוד נמשיך לדגול בשם אֲדֹנָי יישמר הפער בין האדם לאלוהות. צריך למצוא אלטרנטיבות לשוניות. קריאה בשמות אחרים. והם קיימים. חלקם קדומים, חלקם מחודשים. כבר הנביא הושע מתח ביקורת דומה על תפיסת אלוהים כ'בעל' ולא כ'בן זוג', כ'איש'. הוא שלל יחסי בעלות, אדנות. והציב תפיסת אלוהים על מצע של שיתוף ושויון. "וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי...וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה". האבסורד היפה הוא שכתבי הקודש העבריים עצמם מעולם לא הדגישו את השם 'אדוני' כשם מובהק ושם המופיע באותיות אלו הוא די יוצא דופן. המסורת ההלכתית של חז"ל היא שדרשה להגות את השם הזה כשם אדנות דווקא מתוך אידאולוגיה של כבוד אלוהים, לא לחלל את שמו. אבל אין לכך כמעט סיוע מהמקורות עצמן שכך אכן רצו. אדרבה. הקריאה לאל בשמו האמיתי והמדוייק חשובה היא לכל פעילות דתית (אולי נוכיח זאת בטור עתידי). אין ספק שהשתלטות השם 'אדוני' על השפה הדתית והמודעות האלוהית הנולדת מתוכה היא פרי הרצון העמוק לשמר פער שבין האל והאדם, פער שגם אם נצדיק אותו בשם כבוד ואמונה בסופו של דבר משקף פחד, קטנות עצמית וחויית חיים מרוקנת מקדושה שזקוקה לאיזה אל מגבוה שיעניק לה תוכן ופשר. לא זוהי דרכה של כהונה קסומה. מה האלטרנטיבה? לא צריך ללכת רחוק. היא מצויה בגוונים רבים בתוך מקורות היהדות עצמן. לגבי השם אֲדֹנָי עצמו אני לפעמים אוהב לשחק איתו ולבטא אותו כ אַדָנָי (ד' בקמץ. לא בחולם) = האֲדָנִים שלי. כמו אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ, אדני המשכן. אלה היו הבסיסים למשכן. טבעות הכסף שעמדו בתחתית הקרשים (ראו ציור). 'אדני' הוא לא אדון, לא נמצא למעלה. הוא התשתית. הוא הבסיס. הוא הלמטה. תנסו להגות את השם הזה לפי ההצעה הזו. זה מעניין (ונשמע קצת כמו מבטא רוסי :-) ). אבל אני רוצה להתמקד בשתי אלטרנטיבות דומיננטיות במיוחד . בספר שמות ו' 3 מובאת ההצהרה הכוהנית: "וָאֵרָא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל שדי, ושמי יהוה לא נוֹדעתי להם". מ-חד ישנו השם אל שדי שהוא משקף תקופה ותודעה של האבות. ומאידך מופיע ומתגלה שם יהוה. שם חדש המאפיין את תקופת משה ומחליף את קודמו. שני השמות האלו מאוד מרכזיים בחשיבה הדתית שלי כיום. שם הוא לא רק מלמול חיצוני. השם מביע תודעה ותודעת האבות לפי הכהונה המקראית מימי משה היא תודעה אחת לעומת תודעת הכהונה בימי משה. הכוהנים בימי משה רצו לחולל מהפכה. להחליף את התפיסה הדתית שרווחה בתקופת האבות. במחקר קוראים לזה בדרך כלל 'המהפכה המונותיאיסטית'. אבל אני לא מעוניין לחפור עכשיו בשכבות ארכיאולוגיות. אני מעוניין להתמקד במהות. במשמעות האלוהית. נתמקד קודם בשם הראשון. השם 'אל' הוא אומנם רווח בימינו אבל לא כחלק מצמד המילים 'אל שדי'. אנחנו מכירים את השם שדי רק מהכיתוב על המזוזות היפות שמתפרש בדרך כלל כ'שומר דלתות ישראל'. עוד שעשוע מילים שמתחמק מלמצוא את המשמעות האמיתית של השם 'שדי'. השם "אל שדי" אכן מאפיין את תקופת האבות . הוא מייחד את ספר בראשית המופיע לאורכו 5 פעמים (בראשית י"ז 1, כ"ח 3, ל"ה 11, מ"ג 14, מ"ח 3;). בשאר ספרי התנ"ך כמעט ואין למוצאו. (בספר יחזקאל הוא נזכר פעם אחת (פרק י' 5)). הכינוי "שדי" ללא "אל" מופיע כמה פעמים, בעיקר בנבואה ובשירה המקראית, הנוטות לקצר את צורת השם. יש מפרשים את השם "שדי" מהשורש ש.ד.ד., ומשמעותו: תקיף וחזק, או בעל כוח. כיום נוטים החוקרים לגזור את השם "שדי" מהמילה האכדית "שַׁאדּוּ", שפירושה "הַר", כלומר: רם, אדון, צוּר; או תואר: הררי - אל ההרים. השם "שאדו" בא כמה פעמים ככינוי לאלילים אֶנְלִיל ואֲדָד, ונמצא בשמות עֶצם פרטיים באַכָּדִית, וכן בשמות קדוּמים בעברית, הכוללים מרכיב של שם האל: עמישדי, צורישדי וכד'. אבל הפירוש הכי מעניין וקרוב גם להקשר התוכן בפסוקים רואה את השם שדי מלשון שדיים ופריון. בכל הפסוקים לאורך ספר בראשית בו מופיע השם שדי יש התייחסות לברכה ושפע למשפחת אברהם. השם שדי המסומל בשדיים הנשיים שממנו העולם יונק וגודל מסמל את כח הנקביות האלוהי. אם ככה הרי שהשם 'אל' בצמד המילים מסמל את כח הזכריות האלוהית, האיילות, השלטון, העוצמה הגברית. לא מן הנמנע גם שאם האיבר שמסמל את הנשיות הוא שדיים הרי שהאיבר המסמל את הזכריות הוא 'כלי הזין'. תחשבו על זה: כשאומרים 'אל' בעצם מצביעים בעיקר לכיוון איבר המין של הזכר. יש לו , והוא גדול. תקיף. גבר גבר. כן כן, 'אל שדי' מבטא את המיזוג המושלם של אנרגיות הזכר והנקבה החוגגות בעולמנו והמעניקות לו חיים. הזיווג הקדוש והמבורך שגם הקבלה דיברה עליו במונחים שלה מתבטא בשם הקדוש הזה. והנה במקום להשתמש בו נוצרה מסורת דתית שמנטרלת את 'שדי', מדחיקה את הכח הנשי ומעלה על נס רק את 'אל'..וממילא מה שיוצא זה עולם עם גבריות יתר ובעל תפיסה אלוהית מרוחקת, שתלטנית. בואו נחזיר את 'שדי', את השפע, הפריון, החגיגה, השמחה. בואו נחזיר את הכלה אל החתן ונשיר את שיר השירים הקדוש המהולל. תודעת 'אל שדי'. תודעת כהונת האבות חוגגת את החיים, מקדשת אותם. ברוכה שדי. עבורי השם 'אל שדי' מבטא את המימד הפיזי ביותר, הריקוד של החיים הממשיים, הגשם, האדמה, העצים, השמיים. זהו אולי המימד 'הפגאני', המיני, העוצמתי של החיים. לעבוד עם השם הזה בשבילי זה לעבוד עם הרובדים המוחשיים של הקיום, עם 4 היסודות, האש האויר המים והאדמה שמויינו גם כן במסורות הרוחניות השונות לפי זכר ונקבה. מגע בעץ, קשר לאדמה, מגע אוהב. כל זה בא ומשתלשל מהשם הזה 'אל שדי' - אל ואלה. התעלסות של זכר ונקבה. סוד הכרובים המעורים זה בזה. זה כח האבות. זו הדרך ארץ שקדמה לתורה. זה הבסיס. החיבור אל הטבע. אל גלגל החיים.
מה חידשו כוהני משה בשם החדש יהוה? על כך ביום אחר.

מוקצה!!! (ולא מחמת מיאוס)....

אתמול. בשבת. הצלחתי סוף סוף לא להיכנס למחשב רוב הזמן. אני מודה שבצוהרי השבת השעמום תקף אותי ביתר שאת וגלשתי באינטרנט . אבל רק לשעה. אני שמח. מקווה שזה ימשיך ויתעצם. לא לראות טלויזיה בשבת. לא לגלוש באינטרנט. לא לפטפט בסלולרי. לא להתעסק עם כל המציאויות הוירטואליות הטכנולוגיות הללו ששואבות אותי. אותנו. לתוככי מציאות נטולת קדושה. לא, אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה במובן הרגיל. קשה לומר שכהונה קסומה עומדת בסטנדרטים אורתודוקסיים מקובלים. אבל יש הרבה חוכמה במסורת מקודשת. בריטואלים , בצורות ביטוי רוחניות. בדרך כלל אני לא מזדהה עם האיסורים הדתיים כמו שאני מתחבר יותר ל'מצוות העשה', לעשיה מקודשת חיובית. אבל כשמדובר ביום השבת אני יכול להבין את אי העשיה וגדולתה כמעצבת ראשית של היום. כל השבוע אנחנו רצים ועושים, ומנסים ומתאמצים לעשות. כל השבוע אנחנו נמדדים ב-מה עשית, כמה עשית, אולי תעשה יותר... בשבת כל המשחק הזה נעצר. עומד דום. עוברים למימד אחר. אי עשיה. להיות. לא לעשות. להנות מהפירות של עמל ימי החול. להגיד תודה על מה שיש. לא לחשוב על מה שאין. במסגרת המהות הזו של השבת אני כל כך מבין את רעיון 'המוקצה'. לרבים וטובים רעיון זה נשמע לפעמים מופרך וקיצוני. כאילו לא די באיסורי התורה עכשיו גם צריך לשמור מרחק? לא רק שאסור לדבר בפלאפון גם אסור לגעת בו?! לא רק שלא לגלוש במחשב גם לא להזיז אותו?? ואני כמי שאינו מחוייב להלכה. וכמי שמכיר בהפרזות הרווחות של איסורים מדברי חכמים. לגבי מוקצה אני רואה פה משהו אחר. רעיון יפהפה. מקבילה ושריד לאיסורי הטומאה והטהרה של הכהנים. כבר הזכרתי בעבר שעבורי כהן הוא זה שלומד איך לגעת. במציאות. בחיים. הכהן מתפקד במשכן כמי שנוגע ופועל. טומאה וטהרה הם גם מושגים קדומים שפעלו בצורה ממשית כדי להסדיר אופנים של מגע. בזה אסור לנגוע. בזה כן מותר. בזה אם נגעת מחוייב הינך טבילה. וכו'. יש רגישויות של מגע. יש דרגות. רבדים רבדים. בחיינו היומיומיים התרגלנו לגעת בכל דבר. כל דבר ישמש אותנו. ננצל אותו עד תום. ניגע. נזיז. נשנה. נזרוק. זה קשור לכל תחומי החיים: למגע המיני, לאכילה חפוזה, לסגנון עבודה. לעצם התנהלות החיים שלנו. ריצה ממגע למגע. הטירוף וההרגל של המגע מעמעם את סף הרגישות התחושתית שלנו כבני אדם חווים. השבת היא זו שמכניסה אותנו למימד מרפא. שונה. מימד שבו אנחנו לא עושים שימוש במציאות. 'המוקצה' מעצים ומתמקד בחויית המגע. אתה לא רק שלא משתמש. אתה גם לא נוגע. כדי ללמוד איך לגעת. שוב מחדש. בשבת הזו ניגשתי וקרבתי אל המחשב אך לא נגעתי בו. הרגשתי שהיד נעצרת. נחסמת. וחוזרת אחורה. הרגשתי איך עוטפת אוירה ממשית אחרת את המחשב. זה לא הזמן. יש מספיק ימים אחרים לגעת. אני רואה את מכשיר הנייד שוכב לו בהטענה. סגור. מכובה. סוף סוף הוא אינו בשימוש. לא רק איכות לסביבה. גם אויר לנשמה. שקט. גם אי אפשר לנגוע. אין רצון לנגוע. והכסף גם הוא מנודה ומורחק. מוחבא לו שם לצד המדף. אל תתקרב אלי, הכסף זועק, אל תחשוב עלי. באמת יש דברים חשובים בהרבה. אז אני מתרגל את ההתנסות הזו השבתית, את חויית המוקצה, זוהי חויה מעשירה. אולי לא תמיד אפשרית. אך בהחלט חיונית.

מוקצה!!! (ולא מחמת מיאוס)....

אתמול. בשבת. הצלחתי סוף סוף לא להיכנס למחשב רוב הזמן. אני מודה שבצוהרי השבת השעמום תקף אותי ביתר שאת וגלשתי באינטרנט . אבל רק לשעה. אני שמח. מקווה שזה ימשיך ויתעצם. לא לראות טלויזיה בשבת. לא לגלוש באינטרנט. לא לפטפט בסלולרי. לא להתעסק עם כל המציאויות הוירטואליות הטכנולוגיות הללו ששואבות אותי. אותנו. לתוככי מציאות נטולת קדושה. לא, אני לא רואה את עצמי חוזר בתשובה במובן הרגיל. קשה לומר שכהונה קסומה עומדת בסטנדרטים אורתודוקסיים מקובלים. אבל יש הרבה חוכמה במסורת מקודשת. בריטואלים , בצורות ביטוי רוחניות. בדרך כלל אני לא מזדהה עם האיסורים הדתיים כמו שאני מתחבר יותר ל'מצוות העשה', לעשיה מקודשת חיובית. אבל כשמדובר ביום השבת אני יכול להבין את אי העשיה וגדולתה כמעצבת ראשית של היום. כל השבוע אנחנו רצים ועושים, ומנסים ומתאמצים לעשות. כל השבוע אנחנו נמדדים ב-מה עשית, כמה עשית, אולי תעשה יותר... בשבת כל המשחק הזה נעצר. עומד דום. עוברים למימד אחר. אי עשיה. להיות. לא לעשות. להנות מהפירות של עמל ימי החול. להגיד תודה על מה שיש. לא לחשוב על מה שאין. במסגרת המהות הזו של השבת אני כל כך מבין את רעיון 'המוקצה'. לרבים וטובים רעיון זה נשמע לפעמים מופרך וקיצוני. כאילו לא די באיסורי התורה עכשיו גם צריך לשמור מרחק? לא רק שאסור לדבר בפלאפון גם אסור לגעת בו?! לא רק שלא לגלוש במחשב גם לא להזיז אותו?? ואני כמי שאינו מחוייב להלכה. וכמי שמכיר בהפרזות הרווחות של איסורים מדברי חכמים. לגבי מוקצה אני רואה פה משהו אחר. רעיון יפהפה. מקבילה ושריד לאיסורי הטומאה והטהרה של הכהנים. כבר הזכרתי בעבר שעבורי כהן הוא זה שלומד איך לגעת. במציאות. בחיים. הכהן מתפקד במשכן כמי שנוגע ופועל. טומאה וטהרה הם גם מושגים קדומים שפעלו בצורה ממשית כדי להסדיר אופנים של מגע. בזה אסור לנגוע. בזה כן מותר. בזה אם נגעת מחוייב הינך טבילה. וכו'. יש רגישויות של מגע. יש דרגות. רבדים רבדים. בחיינו היומיומיים התרגלנו לגעת בכל דבר. כל דבר ישמש אותנו. ננצל אותו עד תום. ניגע. נזיז. נשנה. נזרוק. זה קשור לכל תחומי החיים: למגע המיני, לאכילה חפוזה, לסגנון עבודה. לעצם התנהלות החיים שלנו. ריצה ממגע למגע. הטירוף וההרגל של המגע מעמעם את סף הרגישות התחושתית שלנו כבני אדם חווים. השבת היא זו שמכניסה אותנו למימד מרפא. שונה. מימד שבו אנחנו לא עושים שימוש במציאות. 'המוקצה' מעצים ומתמקד בחויית המגע. אתה לא רק שלא משתמש. אתה גם לא נוגע. כדי ללמוד איך לגעת. שוב מחדש. בשבת הזו ניגשתי וקרבתי אל המחשב אך לא נגעתי בו. הרגשתי שהיד נעצרת. נחסמת. וחוזרת אחורה. הרגשתי איך עוטפת אוירה ממשית אחרת את המחשב. זה לא הזמן. יש מספיק ימים אחרים לגעת. אני רואה את מכשיר הנייד שוכב לו בהטענה. סגור. מכובה. סוף סוף הוא אינו בשימוש. לא רק איכות לסביבה. גם אויר לנשמה. שקט. גם אי אפשר לנגוע. אין רצון לנגוע. והכסף גם הוא מנודה ומורחק. מוחבא לו שם לצד המדף. אל תתקרב אלי, הכסף זועק, אל תחשוב עלי. באמת יש דברים חשובים בהרבה. אז אני מתרגל את ההתנסות הזו השבתית, את חויית המוקצה, זוהי חויה מעשירה. אולי לא תמיד אפשרית. אך בהחלט חיונית.

קסם אמיתי

זה זמן אני מגלה עניין רב בפאגניות, במיוחד בגירסתה המודרנית. תפיסת עולם שמקדשת את הטבע, שרואה את האלוהות כמזוהה עם העולם, שמכירה בכוח המאגיה וניצול הכוחות המצויים במציאות הטבעית כדי לממש יכולות אנושיות ורוחניות. אני אישית פחות מתחבר למאגיה של לחשים או כזו שמבוססת על איסוף זנבות של לטאות... ויותר מזדהה עם עבודה מאגית טבעית פסיכולוגית של שימוש סימבולי ביסודות פיזיים בתור עבודה רוחנית. הרבה זמן אני מצר על כך שהאלהת הטבע והשימוש במאגיה אינם נחלת היהדות, לפחות בפרשנות המרכזית שלה. זוהי אולי גם המוטיבציה העיקרית שלי לתת להם לגיטימציה יהודית כחלק מעולם כהונה אלטרנטיבי. אבל אינני יכול שלא להודות למסורות המרכזיות של היהדות שתמיד מחזירות אותי לפרופורציה מתאימה ומזכירות לי את הבעייתיות שיש במאגיה או בהאלהת הטבע. סיפורו של בלעם בן בעור , הנקרא בשבת זו, הוא אולי המניפסט האנטי-מאגי החריף ביותר שמובא בתורה. בלעם הוא הקוסם האולטימטיבי, השולט בכל רזי הבריאה, היודע להשתמש בכוחות המציאות בצורה מקסימלית , המומחה הבכיר של עולם הנחשים והקסמים. ככזה הוא משמש כנציג מטעם בלק המואבי לקלל את ישראל ולהכניעם. לאורך כל הסיפור אני מזהה רעיון מרכזי אחד: בלעם לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ההוראות שהוא קורא מתוך ספר הקסמים אין להן כמעט שום ערך אם יהוה לא ירצה שיצליחו. בלעם עובר סידרת חינוך. הוא מנסה להשתמש בכל הטכניקות שלמד שאמורות להשפיע. הוא בא מכיוון כזה. מכיוון אחר. מנסה את השיקוי ההוא וההוא. אבל שום קללה לא מצליחה. להיפך דווקא ברכה יוצאת מפיו. בלעם וכל הכוחות שמגוייסים לעזרתו הינם בשליטתו של יהוה. הפארודיה הגדולה מהכל מוצגת באמצעות האתון. אפילו חמור יכול לראות את אלוהים ויכול לדבר אם רק יהוה ירצה בכך בה בשעה שגיבור הקסמים כלל לא רואה דבר. האדם המאגי בטוח שחוקי היקום נהירים לו ושרק אם יפעל לפיהם אז ישתנה דבר. למאגיה פנים וצורות רבות. היא יכולה להתבטא בצורה הפופולרית של כשפים וקמעות, היא מגולמת גם בציות לחוקים של סידור המיטה של הפנג שווי ותורות מזרחיות נפוצות אחרות והיא אפילו מתבטאת בהערצה עיוורת לחוקים מדעיים. גם מדע או טכנולוגיה הינם מאגיה כאשר הם נתפסים כדרך בלעדית לשליטה על המציאות וניצול שלה. בבסיס כל התאוריות האלה עומדת הערצה לחוקיות. 'כימות' של העולם וקיטלוג טכני של תופעות וכוחות הפועלים בו. פרשת בלק לועגת לתפיסה הזו. היא אנטי-מאגית. היא נגד העמדת החוקיות המובנת מאליה כבסיס רוחני. היא מזהה בכך תפיסה אגואיסטית, דטרמיניסטית וחסרת ערך רוחני אמיתי. מה האלטרנטיבה למאגיה אם כן? הנביא מיכה מציג אותה במילים מקסימות:

(פרק ה':)... יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים, מִיָּדֶךָ; וּמְעוֹנְנִים, לֹא יִהְיוּ-לָךְ. יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ... (פרק ו':) ה עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר--מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. ח הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

לא קורבנות , לא טכניקות פולחניות. לא פעולות מדעיות או כמו-מדעיות. רק משפט, חסד וצניעות. כל כך פשוט, כל כך אנושי. אגב, סוף פרשת בלק מעידה למעשה כי בלעם הבין את הפואנטה. מה שיפיל את ישראל זה לא קסם כזה או אחר, זה לא נחשים. זה פשוט עבירה על חוק מוסרי פשוט. זנות עם בנות מואב נשמע מעולה. ואכן היא זו שגרמה למגפה גדולה. הכח האמיתי נמצא במוסר. ביחסי אנוש תקינים. קודם כל.

אני מעריץ ומוקסם עד היום מהעוצמה הנבואית, מהבשורה האנושית שלה. אני גם מכיר בבעיות הנלוות לה ואינני מזדהה עם השלילה הגורפת שלה את המאגיה והפולחן. אני אפילו חושב שהיא אחראית , בהפוך על הפוך, לאגואיזם ולהתרוקנות רוחנית שמלווה את המונותאיזם מתוך ההתרחקות מקדושת הטבע ועוצמותיו. אבל כרגע אני מבקש לעמוד על תרומתה באיזון שלנו ככוהנים, כמי שכן מכירים בערך העבודה עם הטבע, עם הממשות המקודשת. תמיד לזכור מה באמת חשוב. תמיד להעמיד טפל מול עיקר. אהבת חסד והצנע לכת. זוהי מאגיה רצינית. זהו קסם אמיתי.

קסם אמיתי

זה זמן אני מגלה עניין רב בפאגניות, במיוחד בגירסתה המודרנית. תפיסת עולם שמקדשת את הטבע, שרואה את האלוהות כמזוהה עם העולם, שמכירה בכוח המאגיה וניצול הכוחות המצויים במציאות הטבעית כדי לממש יכולות אנושיות ורוחניות. אני אישית פחות מתחבר למאגיה של לחשים או כזו שמבוססת על איסוף זנבות של לטאות... ויותר מזדהה עם עבודה מאגית טבעית פסיכולוגית של שימוש סימבולי ביסודות פיזיים בתור עבודה רוחנית. הרבה זמן אני מצר על כך שהאלהת הטבע והשימוש במאגיה אינם נחלת היהדות, לפחות בפרשנות המרכזית שלה. זוהי אולי גם המוטיבציה העיקרית שלי לתת להם לגיטימציה יהודית כחלק מעולם כהונה אלטרנטיבי. אבל אינני יכול שלא להודות למסורות המרכזיות של היהדות שתמיד מחזירות אותי לפרופורציה מתאימה ומזכירות לי את הבעייתיות שיש במאגיה או בהאלהת הטבע. סיפורו של בלעם בן בעור , הנקרא בשבת זו, הוא אולי המניפסט האנטי-מאגי החריף ביותר שמובא בתורה. בלעם הוא הקוסם האולטימטיבי, השולט בכל רזי הבריאה, היודע להשתמש בכוחות המציאות בצורה מקסימלית , המומחה הבכיר של עולם הנחשים והקסמים. ככזה הוא משמש כנציג מטעם בלק המואבי לקלל את ישראל ולהכניעם. לאורך כל הסיפור אני מזהה רעיון מרכזי אחד: בלעם לא יכול לעשות מה שהוא רוצה. ההוראות שהוא קורא מתוך ספר הקסמים אין להן כמעט שום ערך אם יהוה לא ירצה שיצליחו. בלעם עובר סידרת חינוך. הוא מנסה להשתמש בכל הטכניקות שלמד שאמורות להשפיע. הוא בא מכיוון כזה. מכיוון אחר. מנסה את השיקוי ההוא וההוא. אבל שום קללה לא מצליחה. להיפך דווקא ברכה יוצאת מפיו. בלעם וכל הכוחות שמגוייסים לעזרתו הינם בשליטתו של יהוה. הפארודיה הגדולה מהכל מוצגת באמצעות האתון. אפילו חמור יכול לראות את אלוהים ויכול לדבר אם רק יהוה ירצה בכך בה בשעה שגיבור הקסמים כלל לא רואה דבר. האדם המאגי בטוח שחוקי היקום נהירים לו ושרק אם יפעל לפיהם אז ישתנה דבר. למאגיה פנים וצורות רבות. היא יכולה להתבטא בצורה הפופולרית של כשפים וקמעות, היא מגולמת גם בציות לחוקים של סידור המיטה של הפנג שווי ותורות מזרחיות נפוצות אחרות והיא אפילו מתבטאת בהערצה עיוורת לחוקים מדעיים. גם מדע או טכנולוגיה הינם מאגיה כאשר הם נתפסים כדרך בלעדית לשליטה על המציאות וניצול שלה. בבסיס כל התאוריות האלה עומדת הערצה לחוקיות. 'כימות' של העולם וקיטלוג טכני של תופעות וכוחות הפועלים בו. פרשת בלק לועגת לתפיסה הזו. היא אנטי-מאגית. היא נגד העמדת החוקיות המובנת מאליה כבסיס רוחני. היא מזהה בכך תפיסה אגואיסטית, דטרמיניסטית וחסרת ערך רוחני אמיתי. מה האלטרנטיבה למאגיה אם כן? הנביא מיכה מציג אותה במילים מקסימות:

(פרק ה':)... יא וְהִכְרַתִּי כְשָׁפִים, מִיָּדֶךָ; וּמְעוֹנְנִים, לֹא יִהְיוּ-לָךְ. יב וְהִכְרַתִּי פְסִילֶיךָ וּמַצֵּבוֹתֶיךָ, מִקִּרְבֶּךָ; וְלֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה עוֹד, לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ... (פרק ו':) ה עַמִּי, זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב, וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ, בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר--מִן-הַשִּׁטִּים, עַד-הַגִּלְגָּל, לְמַעַן, דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה. ו בַּמָּה אֲקַדֵּם יְהוָה, אִכַּף לֵאלֹהֵי מָרוֹם; הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת, בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה. ז הֲיִרְצֶה יְהוָה בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי-שָׁמֶן; הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי. ח הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת, עִם-אֱלֹהֶיךָ.

לא קורבנות , לא טכניקות פולחניות. לא פעולות מדעיות או כמו-מדעיות. רק משפט, חסד וצניעות. כל כך פשוט, כל כך אנושי. אגב, סוף פרשת בלק מעידה למעשה כי בלעם הבין את הפואנטה. מה שיפיל את ישראל זה לא קסם כזה או אחר, זה לא נחשים. זה פשוט עבירה על חוק מוסרי פשוט. זנות עם בנות מואב נשמע מעולה. ואכן היא זו שגרמה למגפה גדולה. הכח האמיתי נמצא במוסר. ביחסי אנוש תקינים. קודם כל.

אני מעריץ ומוקסם עד היום מהעוצמה הנבואית, מהבשורה האנושית שלה. אני גם מכיר בבעיות הנלוות לה ואינני מזדהה עם השלילה הגורפת שלה את המאגיה והפולחן. אני אפילו חושב שהיא אחראית , בהפוך על הפוך, לאגואיזם ולהתרוקנות רוחנית שמלווה את המונותאיזם מתוך ההתרחקות מקדושת הטבע ועוצמותיו. אבל כרגע אני מבקש לעמוד על תרומתה באיזון שלנו ככוהנים, כמי שכן מכירים בערך העבודה עם הטבע, עם הממשות המקודשת. תמיד לזכור מה באמת חשוב. תמיד להעמיד טפל מול עיקר. אהבת חסד והצנע לכת. זוהי מאגיה רצינית. זהו קסם אמיתי.

"מילואים" או "הבלון של הכהן"

מחשבות. המון מחשבות מטרידות אותי לאחרונה. בעיקר לגבי העתיד המקצועי. חבל שאין מישרות כהונה בהיי-טק :-) שוב ושוב אני מגלה כמה אנרגיה טמונה במחשבות. אנחנו נוטים לזלזל הרבה במחשבות. בסך הכל מחשבה, רעיון. רק כשמשהו מתרחש בפועל אז כביכול משהו קורה. אבל מחשבה היא אולי צורת האנרגיה החזקה ביותר. יותר מדיבור יותר ממעשה. היא השורש לכל, היא האנרגיה שמפעמת בנו ללא הפסקה. היא שואבת ממך כוחות, היא יכולה להתיש אותך ולרוקן אותך מבפנים והיא יכולה כמובן לעודד , להרים, להעצים. אני נזכר בספר הראשון מז'אנר הניו-אייג' שקראתי עוד בהיותי בישיבה: 'הנבואה השמיימית' של ג'יימס רדפילד. ספר מפורסם וכתוב בצורה מותחת כדי לבסס תובנות רוחניות שפועלות ביקום. מבחינתי כצעיר דתי זו היתה תגלית של ממש. הצעה רוחנית אלטרנטיבית לתפיסה של אלוהים, של משמעות דתית. ואני מסכים עם מה שנאמר בו באופן כללי. החיים הם מערכה של חילופי אנרגיות. עסקאות של קח ותן מבחינה אנרגטית. זה קורה גם ברמה פיזית: אנחנו מאבדים אנרגיה בפעילות אם בעבודה ואם בכל דבר שנעשה ואנחנו מספקים לנו אנרגיה דרך אכילה שינה וכו', אבל גם ברמה הרוחנית והרגשית אנחנו בשדות חיפוש של אנרגיה והבעיה היא שאנחנו מרגישים לפעמים צורך להשיג אנרגיה על חשבון מישהו אחר. מישהו שהעליב אותי בעצם גונב ממני כוח ולוקח אותו לעצמו. הוא נהנה מזה. מרגיש עוצמה. ואני מושפל. אם אנקום בו אנסה לפצות על כך כדי להחזיר את העוצמה ליידי ולהפחית את האנרגיה ממנו. זוהי צורת חילופי אנרגיות לא מתקדמת והרסנית. חילופי אנרגיה טובים ומושלמים נעשים ע"י נתינה מאהבה וקבלה מרצון. יש מספיק עוצמה לכולם. לא צריך לרמוס מישהו כדי לקבל אותה. ההבנה שאת האנרגיה העמוקה אנחנו קולטים מהיקום ולא ממישהו ספציפי , שהוא לפעמים צינור של היקום לכך, היא תובנה מנחמת ומעצימה. למעשה ניתן לומר שמהותו של האלוהים היא בדיוק התכונה שלו כמי שלא חסר ממנו אף פעם אנרגיה. תמיד הוא מלא. אין בו התרוקנות כלל. בחשיבה הפילוסופית-רציונלית הרי שהוא 'עילה' ולא 'עלול', הוא בורא ולא נברא, הוא משפיע ונותן ולא מקבל כלל. בגלל שהוא מושלם. בזה הוא אלוהים. בחשיבה הקבלית-פגאנית, איתה אני יותר מזדהה, יש אומנם גם באלוהים תהליך של קבלה ולא רק נתינה, התפתחות והשתכללות ולא סטטיות מושלמת. האלוהים נזקק גם לנו. אך נצרכות זו לא באה ממקום של פחיתות שלילית אלא כביטוי לשלמות המושגת מתוך תהליך של השתלמות, מעין תזה שבזכות האנטיתזה מביאה לסינתזה גבוהה עוד יותר. כשרואים חוסר וריקון ממבט של התפתחות הרי שגם לחוסר יש תפקיד ומשמעות בתהליך ההתמלאות עצמו. אני חוזר למחשבות. המחשבות הן אולי גנבי האנרגיות הגדולים ביותר. לא מדובר במישהו אחר, באיזה מציק מבחוץ. מדובר בתודעה שלנו, שלי עצמי. אני זה שמתיש את עצמי. איך אני מחזיר לעצמי את הכוח, את האנרגיה הגזולה? מהבודהיזם למדתי את אופן השקטת המחשבות, פשוט להתבונן בהם ולא להיות מזוהים עימם. אבל לא תמיד זה מצליח. לאדם כל כך אנאליטי וחושב כמוני אני מוצא יותר כח בקבלת העוצמה מהטבע. משכיבה על הדשא, מנשימה עמוקה, התבוננות בים, מגע בעץ. כל אלה מכניסים בי אנרגיה וממלאים אותי ונותנים למחשבות הטורדות קצת פרופורציה. אתמול הבנתי שההתמלאות באנרגיה היא משהו מאוד מהותי לכהונה. השורש מ.ל.א חוזר ונשנה בהקשר לעבודת הכהונה. כבוד יהוה היה 'מלא את המשכן' (שמות מ), עד כדי כך שמשה לא יכול היה להיכנס פנימה. כל העוסקים במלאכת המשכן 'התמלאו' חוכמת לב לעשות כל מלאכה. והכוהנים עצמם שנמשחו לעבודת האלוהים "מילאו את ידם לכהן". מילואים זה לא רק הצו שקיבלתי מהצבא , זה לא רק השירות. זה המלאות, ההתמלאות מהכח האלוהי. האדם הכהן הוא זה שניפח את עצמו כמו בלון הליום בכח האלוהי, באנרגיה של היקום...ומתוך כך הוא מתרומם ומתעלה מעלה מעלה, הוא זה שמקבל את האנרגיות המעצימות של חייו מהמלאות האלוהית, מההויה, מהחיים והוא יודע איך להתמיר אנרגיה זו ולא לאבד אותה או ליפול למלכודות ונסיונות שאנחנו מתנסים בהם בחיי היום יום. כהן הוא זה שמשתדל לזכור שהכח נמצא בהויה המלאה המושלמת והמשתלמת ושהוא מחובר עימה מתכוונן כלפיה ומזוהה עימה, לכן שום דבר לא יפיל אותו. הוא הכהן מחובר אל המאגר הבלתי נדלה של אנרגיות. הוא מלא. הוא כל הזמן מתמלא.

"מילואים" או "הבלון של הכהן"

מחשבות. המון מחשבות מטרידות אותי לאחרונה. בעיקר לגבי העתיד המקצועי. חבל שאין מישרות כהונה בהיי-טק :-) שוב ושוב אני מגלה כמה אנרגיה טמונה במחשבות. אנחנו נוטים לזלזל הרבה במחשבות. בסך הכל מחשבה, רעיון. רק כשמשהו מתרחש בפועל אז כביכול משהו קורה. אבל מחשבה היא אולי צורת האנרגיה החזקה ביותר. יותר מדיבור יותר ממעשה. היא השורש לכל, היא האנרגיה שמפעמת בנו ללא הפסקה. היא שואבת ממך כוחות, היא יכולה להתיש אותך ולרוקן אותך מבפנים והיא יכולה כמובן לעודד , להרים, להעצים. אני נזכר בספר הראשון מז'אנר הניו-אייג' שקראתי עוד בהיותי בישיבה: 'הנבואה השמיימית' של ג'יימס רדפילד. ספר מפורסם וכתוב בצורה מותחת כדי לבסס תובנות רוחניות שפועלות ביקום. מבחינתי כצעיר דתי זו היתה תגלית של ממש. הצעה רוחנית אלטרנטיבית לתפיסה של אלוהים, של משמעות דתית. ואני מסכים עם מה שנאמר בו באופן כללי. החיים הם מערכה של חילופי אנרגיות. עסקאות של קח ותן מבחינה אנרגטית. זה קורה גם ברמה פיזית: אנחנו מאבדים אנרגיה בפעילות אם בעבודה ואם בכל דבר שנעשה ואנחנו מספקים לנו אנרגיה דרך אכילה שינה וכו', אבל גם ברמה הרוחנית והרגשית אנחנו בשדות חיפוש של אנרגיה והבעיה היא שאנחנו מרגישים לפעמים צורך להשיג אנרגיה על חשבון מישהו אחר. מישהו שהעליב אותי בעצם גונב ממני כוח ולוקח אותו לעצמו. הוא נהנה מזה. מרגיש עוצמה. ואני מושפל. אם אנקום בו אנסה לפצות על כך כדי להחזיר את העוצמה ליידי ולהפחית את האנרגיה ממנו. זוהי צורת חילופי אנרגיות לא מתקדמת והרסנית. חילופי אנרגיה טובים ומושלמים נעשים ע"י נתינה מאהבה וקבלה מרצון. יש מספיק עוצמה לכולם. לא צריך לרמוס מישהו כדי לקבל אותה. ההבנה שאת האנרגיה העמוקה אנחנו קולטים מהיקום ולא ממישהו ספציפי , שהוא לפעמים צינור של היקום לכך, היא תובנה מנחמת ומעצימה. למעשה ניתן לומר שמהותו של האלוהים היא בדיוק התכונה שלו כמי שלא חסר ממנו אף פעם אנרגיה. תמיד הוא מלא. אין בו התרוקנות כלל. בחשיבה הפילוסופית-רציונלית הרי שהוא 'עילה' ולא 'עלול', הוא בורא ולא נברא, הוא משפיע ונותן ולא מקבל כלל. בגלל שהוא מושלם. בזה הוא אלוהים. בחשיבה הקבלית-פגאנית, איתה אני יותר מזדהה, יש אומנם גם באלוהים תהליך של קבלה ולא רק נתינה, התפתחות והשתכללות ולא סטטיות מושלמת. האלוהים נזקק גם לנו. אך נצרכות זו לא באה ממקום של פחיתות שלילית אלא כביטוי לשלמות המושגת מתוך תהליך של השתלמות, מעין תזה שבזכות האנטיתזה מביאה לסינתזה גבוהה עוד יותר. כשרואים חוסר וריקון ממבט של התפתחות הרי שגם לחוסר יש תפקיד ומשמעות בתהליך ההתמלאות עצמו. אני חוזר למחשבות. המחשבות הן אולי גנבי האנרגיות הגדולים ביותר. לא מדובר במישהו אחר, באיזה מציק מבחוץ. מדובר בתודעה שלנו, שלי עצמי. אני זה שמתיש את עצמי. איך אני מחזיר לעצמי את הכוח, את האנרגיה הגזולה? מהבודהיזם למדתי את אופן השקטת המחשבות, פשוט להתבונן בהם ולא להיות מזוהים עימם. אבל לא תמיד זה מצליח. לאדם כל כך אנאליטי וחושב כמוני אני מוצא יותר כח בקבלת העוצמה מהטבע. משכיבה על הדשא, מנשימה עמוקה, התבוננות בים, מגע בעץ. כל אלה מכניסים בי אנרגיה וממלאים אותי ונותנים למחשבות הטורדות קצת פרופורציה. אתמול הבנתי שההתמלאות באנרגיה היא משהו מאוד מהותי לכהונה. השורש מ.ל.א חוזר ונשנה בהקשר לעבודת הכהונה. כבוד יהוה היה 'מלא את המשכן' (שמות מ), עד כדי כך שמשה לא יכול היה להיכנס פנימה. כל העוסקים במלאכת המשכן 'התמלאו' חוכמת לב לעשות כל מלאכה. והכוהנים עצמם שנמשחו לעבודת האלוהים "מילאו את ידם לכהן". מילואים זה לא רק הצו שקיבלתי מהצבא , זה לא רק השירות. זה המלאות, ההתמלאות מהכח האלוהי. האדם הכהן הוא זה שניפח את עצמו כמו בלון הליום בכח האלוהי, באנרגיה של היקום...ומתוך כך הוא מתרומם ומתעלה מעלה מעלה, הוא זה שמקבל את האנרגיות המעצימות של חייו מהמלאות האלוהית, מההויה, מהחיים והוא יודע איך להתמיר אנרגיה זו ולא לאבד אותה או ליפול למלכודות ונסיונות שאנחנו מתנסים בהם בחיי היום יום. כהן הוא זה שמשתדל לזכור שהכח נמצא בהויה המלאה המושלמת והמשתלמת ושהוא מחובר עימה מתכוונן כלפיה ומזוהה עימה, לכן שום דבר לא יפיל אותו. הוא הכהן מחובר אל המאגר הבלתי נדלה של אנרגיות. הוא מלא. הוא כל הזמן מתמלא.