הויה ולא תורה

ספר 'דברים' נפתח בפסוק: 'אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל'. לא מדובר על הדברים שאמר אלהים. ספר דברים פותח בהצהרה המיוחדת שהינו ספר המביא את דבריו של משה. עכשיו על סף הכניסה לארץ, משה עורך סיכום ומכין את הנכנסים לארץ. ולמרות שהדברים הם של משה הריהם חשובים כספר אלוהי קדוש, אחד מחמשת חומשי התורה. מעניין לא? האמונה היהודית המקובלת היא כי חמישה החומשים הינם דברי האלוהים ולא יצירות אנוש. אבל באופן פרדוקסלי מקובל גם שמשה הוא שאמר את ספר 'דברים'. על הפרדוקס האמוני הזה כבר קמו רבים להסביר (ראו 'אור החיים', הרבי מליובאביץ). אבל אני לא נזקק להגנות תיאולוגיות. בשבילי די ברור שכל התורה כולה היא יצירה אנושית-אלוהית גם יחד. בני אדם כתבו אותה. אבל הם כתבו את מה שהם הבינו כדבר האלוהים המפעם בם. אלוהים והאדם פועלים במשותף. ויש לזה גם השלכות רוחניות ומעשיות. השיתוף האלוהי-אנושי פירושו: שכל טקסט שנכתב צריך להבין אותו גם במסגרת המוגבלת של האנושיות שכתבה אותה. ולכן זוהי התגלות מוגבלת. מוגדרת ותחומה בזמן ומקום. אי אפשר לקחת טקסט ולטעון שאלוהיותו הופכת אותו לנצחית. להיפך, אלוהיותו משתקפת באנושיותו. תמיד. ונצח הוא מונח זמני מצד עצמו. אחד הביטויים הרווחים אצל אנשים מאמינים כמו גם דרשנים הוא 'התורה אומרת'. זה ביטוי שקרוב בבעייתיות שלו למונח 'חז"ל אמרו'. מי אלה החז"ל האלה? האם זהו גוף מיסטי אחד שאומר אמירה ברורה? כשחז"ל אומרים אז לפעמים זה שמאי מהמאה הראשונה לספירה שחי בארץ בתקופת הבית ולפעמים זה אביי שחי בבבל מאות שנים אחר כך...תוסיפו עוד מאות מאות של חכמים, אסכולות, מקומות, תרבויות, אירועים הסטוריים. להכניס הרבה סוכר ואהבה והנה קיבלת 'חז"ל'. אז איך חז"ל בכלל אמרו משהו הומוגני? על אותה הדרך 'התורה אומרת'..איזה טקסט?, מי כתב?, מה כתב?, איפה? למה? כמה?....התפיסה המונוליטית בשירות האמונה מקדשת גוף אוורירי ולא מוגדר. התורה לא אומרת שום דבר. אלו האנשים שחוו את אלוהים בדרך שלהם שכתבו כך. יתכן בכלל שפסוק אחר כך יאמר את ההיפך. כי מישהו אחר כתב אותו. מה שאני דוגל בו אינו תפיסה חילונית ביקורתית מרוקנת מקדושה. אלא תפיסת אלוהות שונה. תפיסה דתית שונה. תפיסת התגלות רוחנית המועברת דרך בני אדם זמניים. זה הכל. אני חושב שיש לזה השלכות גם על ביצוע 'קריאת התורה' שהוא טקס שבועי (פלוס ימי שני וחמישי) חשוב. בטקס הזה יש שוב העמדה של הטקסט הקאנוני המקודש במרכז כאילו הוא התכלית והשיא בהופעת דבר האלוהים. אבל האמת היא שבתרבות היהודית הטקסט המקראי הוא רק ההתחלה (הרחבתי על זה בטור קודם על התנ"ך כמשחק לשוני). אולי הבסיס. הוא האופציה הראשונה בשבילנו כיהודים להידברות עם הקולות האלוהיים. אני הייתי מציע להחליף את 'קריאת התורה' ב'קריאת ההויה' או 'קולות הויה' מושג שמדגיש כי מה שאנו מבקשים לקבל ולהאזין לו הריהו הקולות המפעמים בהויה הקוראת לנו ומשמיעה לנו את דברה. התורה היא פן חשוב בתוך ההאזנה הזו,אך היא לא עצם התגלמותה. צריך להשתחרר מכל התפיסות בדבר קדושת המלה, האותיות. הרעיונות החסידיים בדבר התגלמות האלהים באותיות. לי זה חורה. בעיניי זה מעכב. זה רק מעצים התפלפלות של מילים ורעיונות. יש תמיד לחזור לבסיס: להויה. את ההויה נשמע מתוך התבוננות בטבע (וכבר הרמב"ם הדגיש את החיוב הדתי בעיון בטבע), גם מתוך מדיטציה וגם מתוך עזרה לזולת וגם מתוך לימוד מסורת האבות שמתחילה בתורה. כשאני לומד פרשת שבוע אני רוצה לשמוע מה ההויה אומרת לי דרך הטקסט של התורה. ולא מה התורה אומרת לי. אני נתפס לפסוק מסויים. למלה לפעמים. וממנה מתחיל במסע. באמצעות המדרש. באמצעות הדמיון האישי שלי. באמצעות מה שאני בעצמי חש שההויה אומרת לי. באמצעות האסוציאציות והתחושות שעולות בי. לפעמים זה מתוך הסכמה והזדהות מוחלטת. לפעמים מתוך ביקורת חזקה על מה שנאמר. ההתגלות לא נועדה בכדי שנקבל אותה כלשונה. אלא בכדי שניפגש עם מה שקורה בהויה. לא קדושת הטקסט. קדושת ההויה. אנחנו צריכים לראות את האותיות כסימנים, כאיזכורים בלבד. תמרורים שמכוונים אל הדבר האמיתי. ההויה הנוכחת כאן ועכשיו. מקווה שאצליח בכך יותר ויותר.