נביא וכהן וקצת מלאכי השרת

אני אמתין קצת עם ביאור שם יהוה. קודם כל אני רוצה להפנות אתכם ללחן מקסים לשיר השבת 'שלום עליכם' שמצאתי באתר של קהילת 'נאוה תהילה', קהילה ירושלמית ברוח היהדות המתחדשת (שבארה"ב בעיקר), שאני עצמי גם יציר השפעה מסויים של יהדות זו. הגם שאני לא משתייך לשום קהילה. עדיין. הנה הקישור: http://www.navatehila.org/35897/Shalom_Aleichem_heb האזינו באהבה. אני מאוד אהבתי. ושנית, התחדד לי רק רעיון נוסף לגבי ההבדל שבין נביא לכהן במסורות העבריות. כבר ציינתי פה ושם שבעיניי הנביא 'שומע' ואילו הכהן 'נוגע', ובגירסה אחרת מקבילה: הנביא מתמקד במסרים אלוהיים ואילו הכהן עושה את עבודתו. הוא משרת. הוא מקדש את הפעולות הפשוטות כביכול. חשבתי על זה שבשורש הדברים יש פה אולי תפיסה אחרת של אלוהים או של החיים. הנביא, כפי שעולה מהנבואה המקראית , הינו למעשה אדם שנכנס להיסטריה מסויימת נוכח הקולות העצומים והמחזות הנוראיים שהוא נחשף אליהם. כבר הרמב"ם בשם חז"ל עומד על כך שהנביאים היו נרעשים ונרטטים, נופלים. משהו שקרוב לחויית האקסטזה השמאנית. אתה נכנס למצב תודעתי מוטרף. דעתך השקולה מתערערת משום שאתה מרגיש שמשהו שגדול ועצום ממך חודר אל תוככך. בנבואה הישראלית היה מוטיב ייחודי נוסף חשוב וזה רעיון השליחות והפעילות החברתית. המסר האלוהי הנורא היה מוכוון בהרבה מקרים לשינוי ותיקון החברה, אמונותיה ומעשיה. בקיצור, הנביא נמצא במצב שאין הוא יכול לשתוק. הדיבור האלוהי הולם בו כרעם והוא חייב חייב להוציא את זה החוצה. זוהי חויה מטלטלת ודי מפחידה. במושגים פסיכולוגיים מודרניים אפשר בהחלט למצוא מקבילות להפרעות נפשיות. מצב שבו אתה כל הזמן מרגיש ושומע קולות ומסרים. העולם כל הזמן אומר ומשדר לך דברים. ואתה מרגיש מצוקה אם לא תוציא את הדברים החוצה. אצל הכהן החויה הינה לגמרי אחרת. הכהן יכול לעצום את עיניו ..אבל שום קול ושום מסר לא מהדהד בו. העולם אינו מציף אותו באינסוף קולות. העולם לא מרעיש לו במוח שיהא חייב לפרוק את זה במסרים להמון. הכהן פשוט שומע שתיקה. כלום. לי זה מזכיר יותר את החויה הבודהיסטית, של חויית האין. הריקות. אין ציפיה לאיזה מסר מהמם. (למרות שההקבלה לא מדוייקת בכלל אפשר להגדיר את שלב הנבואה כשלב של מודט מדיטציות מתחיל. הרעש של המחשבות האינסופיות במוח הוא די בלתי נסבל. הנביא מזדהה עם חלק ממחשבות אלו וצועק אותן כלפי חוץ. הכהן הוא זה שאמור להצליח להגיע אל השקט שאחרי הרעש הזה. הכהן לא עסוק בהזדהות עם מחשבות המהדהדות בו. הוא נמצא בשלב שבו המחשבות דווקא מתחילות להאט. מרכז השקט הפנימי שלו מתבסס והמחשבות יכולות לשוט להן אך בלי לערער את היציבות. וכפי שאתם מבינים אני ממקם את הכהונה כדרגה גבוהה יותר מהנבואה מבחינת האיכות הפנימית). לא ברעש ולא ברעם. בקול דממה דקה. כך נאמר לאליהו שהיה נביא זועם במיוחד שאלוהים מתגלה דווקא בשקט. מתוך השקט הזה יש יכולת לעבוד עבודה, לפעול, ואף לשנות, בדיוק כמו שהנביאים היו רוצים, אבל לא מתוך נקודת מוצא של אימה. של חוסר שקט אלא של נוכחות. אלו שתי חויות שונות של העולם. של מה זה אלוהים שמתגלה. לפעמים אפשר גם לחוות את שתיהן יחד במקביל. היו כידוע גם נביאים שהם כוהנים. אבל הבסיס לכל דרך הוא שונה. אני לא מתכחש לעובדה שבעולם העתיק המקדש לא היה איזה 'ספריה' שיש בה שקט. בהחלט הורגשה במקדש תחושה אפילו מאיימת. הרי זהו מקום מושב האל ושם גם כל עבודת הכפרה נעשית. כיצד ניתן להיות שם בשלוות נפש. גם כוהנים היו מן הסתם חרדים ומשתדלים לעשות את עבודתם ביראה ודאגה. אבל זה כי לפעמים השקט הדומם יכול לאיים ומאוד. הרי כל אחד מאיתנו מכיר את תחושת חוסר הנוחות ואפילו הפחד כאשר שורר שקט מוחלט. רק לגבי משה בעצם מכירה המסורת היהודית שהוא זכה להכיר בשקט הזה ולא לפחד ממנו אלא אדרבה לפגוש דרכו את האלוהים. משה לא רק נביא היה אלא גם למעשה כהן גדול. הוא נכנס לקודש הקודשים כל אימת שרצה. הוא דיבר עם אלוהים 'פנים אל פנים'. הוא היחידי שלא זע ולא רטט ולא נפל מרוב אימה. הוא זה שיכול היה לדבר עם אלוהים בגבוה העיניים. בשקט. בחיוך. לא בצרחות של אנשים באקסטזה הפושטים את בגדיהם. משה הוא למעשה המודל של כוהן נבואי או שמא נביא כוהני. אדם השומע מסרים רואה את פני אלוהים ועדיין שומר על יציבותו ושלוות נפשו מבפנים. הלואי על כולנו.