למה דווקא כהונה?

אם אתם שואלים איך ולמה הגעתי דווקא לעולם הכהונה הרי שאתם שואלים שאלה מצויינת. המוטיבציה לכך נעוצה אצלי עוד לפני שידעתי להגדיר את זה ככהונה, עוד מתקופת המשבר האישי שלי עם היהדות הממוסדת. כיום אחרי שנים רבות של תהליכים אני יכול לומר שבחויה האישית שלי היהדות שלי , ואני מניח של רבים אחרים, סבלה משלושה דברים עיקריים:
1. דוגמתיות מחשבתית ומעשית. הקוים האדומים בענייני אמונה. ההקפדה על אסור ומותר לפי 'ההלכה', מושג שכיום אני מכיר יותר בגמישותו , כל אלה מביאים לצמצום הנפש, התודעה ולחרדה מפני דעות או התנהגויות שלא עומדות בסטנדרטים שלך. למעשה יש פחד מגיוון. אי סובלנות פנימית. ויש פחד מספונטניות. תמיד היא נתפסה אצלי כחתירה תחת הסדר הטוב, הדתי, התקין.
2. התכחשות לטבע, לגוף, לתשוקה, ליצר. חויתי מערכת שלא כיבדה והעריכה את הגוף והעולם מצד עצמו. כתלמיד ישיבה קידשתי בעיקר את הלימוד. את החקירה והנבירה במילות התלמוד. למרות האחיזה הנלהבת בסיסמת 'קידוש החיים' היא נמצאה אצלי כריקה וחלולה. אי אפשר לקדש את החיים כשאתה מסוגר בתוככי בית המדרש וכשהאידאלים שלך הם ללמוד ללמוד ללמוד. פחות להתקלח. פחות לאכול שוקולד. ושלא לדבר להנות מיופיה של אשה. על נגיעה הס מלהזכיר. כיום אני לא מבין איך בכלל ניתן להכיר את האלוהות בלי הטבע. בלי הגוף.
3. פטפטת. במלה אחת היהדות כיום סובלת המון מפטפוט מיותר. דרשות על דרשות למלה שמזכירה את המלה שבגימטריה יוצאת אליהו הנביא... החקירות הבלתי נגמרות במילים ומילים. בעבר רכנתי על הספרים שעות על גבי שעות. היום אני פשוט נכנס לסטרס רציני מזה. ההתבוננות על החיים דרך החשיבה הלמדנית וההלכתית שמה חוצץ אכזרי על היכולת לקלוט את האלוהי שבמציאות. אתה מוצא את עצמך מתבונן על המציאות דרך פרשנות טקסטואלית. אפשר למצוא בזה המון יופי והערכה אינטלקטואלית וגם חויה דתית אבל בעיניי זהו יותר אסון. דיכוי של הנפש המשתוקקת לאחוז בטבע המציאות האלוהית.

אז לאחר תקופות של התנסויות של חילוניות, אקדמיה וניו אייג' אני מכיר יותר ויותר בצורך הקיומי שלי להיות בבית המוכר שלי. היהדות. אבל אני גם מרגיש יותר בטחון ויותר נינוחות לעצב אותה כדרכי לפי הערכים והמטרות והצרכים שלי כיום. מבחינה זו עולם הכהונה מהווה עבורי דרך מעניינת ולגיטימית. אני חושב שעולם הכהונה הוא סוג של מסגרת סיפורית וטיקסית מרתקת שעבורי משמשת כתרפיה. כדרך לפיוס עם היהדות שלי, עם האפשרות והרצון העמוק לחיות איתה ומתוכה בשלום. קודם כל היא מעין חזרה בזמן למציאות עברית קדומה בטרם גובשה תרבות חז"ל והופעת הנורמטיביות הרבנית. אני מודע לכך שזהו דימוי פנימי שלי בלבד. אין לי שום כוונה לחזור לימי קדם. הכהונה דאז גם סבלה מבעיות מפה ועד השמים. היא עצמה היתה מערכת של חוקים נוקשים לא פחות. גם היא ככל מערכת דתית הסתאבה. התבססה על אוטומטיות והתנוונה. הכהונה שלי אינה מקראית נטו. היא משולבת ממסורות מאוחרות. מתובנות מודרניות וקבליות. והיא מאוד מאוד מושפעת מכהונות פאגניות. היא מאוד אישית. לא מערכתית. לא ממסדית. בשבילי הכהונה היא סיפור. סיפור-על. נראטיב יהודי שבמסגרתו אני משחק את המשחק האישי שלי. שנית אני מוצא בכהונה חיבור לכוחות החיים. לא הטפה של למדנות. לא פלספנות. אלא עשיה. עשיה שבקדושה. מפגש עם האלוהי דרך המציאות ודרך הטבע ולא למרות הטבע. וזה התיקון שלי למפגש עם הגוף והטבע. שלישית אני רואה את הכהונה כמרחב שאין בו פטפוט. אין לי רעש קודח במוח. יש שם דממה. יש שם שירה. יש טקסיות. ואני אוהב את זה מאוד. ומעבר לכך זוהי מציאות שמחברת אותי לרובדים של דמיון, מיתוסים, ותרבויות אחרות ואני מייחס חשיבות רבה להיפתחות לדתות אחרות. בקיצור. הכהונה נתפסת אצלי כמעין מעגל פנימי בתוך היהדות שמאפשר לי לחוות יהדות אחרת, יהדות זורמת יותר, חיה וטבעית יותר, פראית ומעשית יותר. ועכשיו שאני רוצה לסיים אני נזכר שלא אמרתי גורם נוסף ומרכזי. אני נמשך לעולם הכהונה כי אני רוצה להיות תמיד מקורי ויצירתי. זוהי חולשה , לפעמים חיובית לפעמים בעייתית, שאני מנסה ללמוד אותה יותר ולהיגמל מעט ממנה. כנראה שעוד לא הצלחתי בכך...