מוות, בתולין ומהות החיים

ויקרא פרק כא
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי, אִם-לִשְׁאֵרוֹ, הַקָּרֹב, אֵלָיו: לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו, וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו...י וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר-יוּצַק עַל-רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וּמִלֵּא אֶת-יָדוֹ, לִלְבֹּשׁ, אֶת-הַבְּגָדִים--אֶת-רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. יא וְעַל כָּל-נַפְשֹׁת מֵת, לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לֹא יִטַּמָּא. יב וּמִן-הַמִּקְדָּשׁ, לֹא יֵצֵא, וְלֹא יְחַלֵּל, אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו: כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, עָלָיו--אֲנִי יְהוָה. יג וְהוּא, אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח. יד אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה, אֶת-אֵלֶּה לֹא יִקָּח: כִּי אִם-בְּתוּלָה מֵעַמָּיו, יִקַּח אִשָּׁה. טו וְלֹא-יְחַלֵּל זַרְעוֹ, בְּעַמָּיו: כִּי אֲנִי יְהוָה, מְקַדְּשׁוֹ.

היום הייתי בבית קברות. הלוויה. אח של סבא שלי נטמן בתוך האדמה. כי ממנה באת ואליה תשוב. נשוב. כמו תמיד זה מאוד עצוב. מעלה זכרונות. מעלה הרהורים על גלגל החיים בכלל. זהו טבע המציאות. חיים. מתים. ושוב נולדים. ושוב מתים. הכהן במקרא מוזהר שלא להיטמא למת. זהו עוון. לכהן רגיל מותר להיטמא רק לקרובים אליו ביותר: הורים, ילדים, אחים. הכהן הגדול אסור לגמרי בהיטמאות למת. אסור לו להתקרב בכלל לבית קברות. גם לא כשמדובר באבא ואמא! לפעמים אני חושב איך איך זה יתכן?? הראי"ה קוק בסיפרו "אורות הקדש" (ב, שפ-שפו) מספק הסבר מעניין בהתייחסו למהות המוות: "המוות הוא חזיון שווא, טומאתו היא שקרו, מה שבני אדם קוראים מוות הוא רק תגבורת החיים ותעצומתם. ומתוך השקיעה התהומית בקטנות, אשר יצר לב האדם השקיע אותו בה, הרי הוא מצייר את תגבורת החיים הזו בצורה מדאיבה וחשוכה שהוא קורא מוות. מתעלים הם הכהנים בקדושתם ממחשבה שקרית זו, שאי אפשר להמלט ממנה כל זמן שהממשל הכזבי כל כך שולט בעולם, כי אם בהעברת העיניים מהמחזה המביא את רשמי ההטעאה האלו אל הנפש, "על כל נפשות מת לא יבוא" ו"לנפש לא יטמא בעמיו". המות בא בעקב החטא. לולא החטא הקדמון, לולא הלך האדם אחרי תאוותיו הבהמיות, היתה התחושה הרוחנית מופיעה עליו ברוב אורה. אולם אין אנו מתחילים את התודעה האנושית מהגשמתו הגלויה של האדם, שבאה אחרי נפילה עמוקה. יסוד המציאות מתחיל באדם ובהוויתו העליונה, בהיותו מואר הארה רוחנית לפי יסוד עצם נשמתו...לולא נפל האדם ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה הא-להית, עבודת גן העדן לעבדה ולשמרה לא חדלה...אז החיים בעצמם אינם צריכים להיפסק. המות מום הוא ביצירה, ישראל נועד להעבירו, חרפת עם הוא לנו, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ, כי ה' דיבר...".

הכהנים מורחקים איפוא ממציאות של מוות. הם מסמלים את מקור החיים, באמצעות הקירבה אל יהוה שהוא חי העולמים. הם מראים שהמוות אינו אלא תוצאה של ממשל כוזב בעולם. ושמוות אינו שייך בממלכת אלוהים. מוות הוא פגם. הוא טומאה. הוא בא עקב חטא. אוסיף ואומר שההיפוך של מציאות זו הוא החיים במלואם, שפע חיים , זרם דם חדש וטרי המסומל בבתולין של אשה. לכהן גדול אסור ללכת להלוייה של אבא ומצד שני הוא מחוייב להתחתן רק עם בתולה, טריה, רעננה, אשה חדשה היישר מהניילון. חיים חדשים יד ראשונה. תגבורת החיים לעומת היעלמות המוות. אבל אני לא חושב שאני מסכים עם התפיסה הזו. מוות הוא לא נעים. הוא כואב עד דמעות. הוא גם מפחיד. פחד מוות. ובתרבות היופי שלנו הוא גם נראה מכוער. גופה ללא מייקאפ. אבל הוא חלק ממשמעות החיים. שני צדדים למטבע. רקבון שמביא להתחדשות וחוזר חלילה. האדם כמו זרע שמתעפש מתקלקל מת ונוצר מחדש. האדם כמו עונות השנה צומח נובל מת ומתעורר מחדש. אין כאן לא גורם של חטא. פגם. קלקול. אין פה ממשל כוזב. יש פה מוות. כליון. והוא חלק מהגדרת החיים עצמם.

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. בשירה האוגריתית, בעלילות בעל וענת, מות מתואר כאחד האלים העוצמתיים ביותר שמשתווה בכוחו לבעל האדיר. הוא בעל פה קוסמולוגי אדיר ממדים, שיכול לבלוע כל מי שעומד בדרכו. ופעולת הבליעה מעלימה את מי שנבלע, ומעבירה אותו לממלכת המתים, אבל לא מכלה את קיומו. הוא מתואר כמי שגרונו משתוקקת לנפשות של בני אדם, והוא לא יכול לבוא על סיפוקו ולהשביע את רעבונו הזה. יש לו תאווה אינסופית לבלוע וכל מי שמתקרב אליו עלול להבלע. כאשר בעל שולח את שליחו למות, בעל מזהיר אותו שלא יתקרב יתר על המידה משום שמות עלול לבלוע אותו. כאשר מות מאיים על בעל שיבלע אותו, בעל מפחד ונכנע ללא קרב. כאשר מות פוגש את ענת הוא מתרברב בפניה שבלע את בעל אחיה כמו גדי. אך ענת אלת המלחמה, היא בין האלים היחידים המסוגלים לעמוד כנגד מות, והיא מצליחה להביסו וזורעת את בשרו בשדות למאכל לציפורים, ומחייה את בעל. מוות הוא כוח עוצמתי. כח המתגלה בחיים כחלק מהם, ממהותם. ההתעלמות מן הכח הזה ע"י הדחקה, הכחשה, כאילו ממלכת האלהים יש בה רק חיים ללא מוות היא עצמה אשליה. הכהנים כל הזמן חווים את האימה של המוות המצילה עליהם תמיד.חז"ל מרבים לדרוש כיצד ניצלים בני שבט לוי במיוחד הקהתים שנשאו את כלי הקודש וארון הברית ממוות המכלה בהם. בני אהרון עלו באש בתוך המשכן. ואהרון עמד דום. הסירוס הזה של הרגש האישי, של הרצון להתקרב, לגעת באמא, בבן שנהרג, הוא דיכוי, הוא התאבדות רגשית לדעת. הוא לא מקרב אל אלהים. הוא רק מרחיק. אלהים נמצא בכל. בחיים ובמוות. כהונה אמיתית בעיניי מוכרחה להכיל בקירבה את מימד המוות כחלק אינטגרלי מראיית החיים שלה. אחרת היא כהונת מוות הנתלית באיצטלה של חיי נצח. לפני שאנחנו מנסים לכלות את המוות ננסה להבין אותו ולהכיל אותו. אפילו ללמוד ממנו. מעוצמתו.

נחמה מסויימת אני מוצא בדברי חז"ל: "מה תלמוד לומר 'לאביו ולאמו לא יטמא'? לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה" (מדרש ספרי, קו). מת מצוה הוא אותו אדם המוטל בדרכים באין דורש. מישהו צריך לטפל בו . להביאו למנוחת עולמים. גם הכהן הגדול מחוייב בכך. כן. זה לא כתוב בפסוק אבל חכמינו הבינו שיש גבול להתכחשות למוות. לעצימת העיניים מולו. יש אדם שקורא אליך. טפל בו. באהבה. זוהי כהונה ראויה. זוהי כהונה שמסתכלת למציאות החיים, מכירה בסופיותם של הרגעים הזמניים ובהתחדשותם המתמדת. כולם הם מתי מצווה. כולם זקוקים למגע אוהב. ואפרופו מוות. היום נכחתי לדאבוני במה שנקרא בית דין רבני. באתי למחות על השפלת אשה, על מציצנות לתוך קשר, על הטעיה וסדרי דין קלוקלים. אם יש מקום שמשקף אטימות. עצימת עיניים. מוות רגשי. את זה מצאתי שם. חבל. ביום שבו אמצא שם חיים שופעים המסומלים בבתולין, אולי אמצא סיבה להיות שם. נשימה עמוקה. צריך מעט להירגע. אנחנו ראויים ליהדות אחרת. כהונה קסומה. הללויה...