המקדש הבין גלקטי??

מפעם לפעם אני מוצא את עצמי נמשך לקרוא כתבות וספרים על ישויות אור , חייזרים, וכל מיני טכנולוגיות-על שמורים רוחניים ואנשים רבים אחרים מספרים אודותם. הנה למשל אני נתקל באתר באינטרנט שהד"ר העומדת בראשו מבטיחה לי כי באמצעות 'ספר הידע' הנלמד בקבוצות 18 ובתוכנית הפרחים או המועצות אזכה לשמש כמורה סולארי, אוכל למשוך אנרגיות ממימד 8 ואפילו 9 ולטיהור מואץ תוך שנתיים בלבד! אני קורא על חוצנים שמבקרים אותנו , אפילו היום היו כמה באנגליה לפי כתבה בעיתון. ורק אני, לא רואה אותם. איזו אכזבה. אני לא יודע למה תמיד אני מוצא את עצמי חש באי נוחות מול המסרים המתוקשרים המציפים אותנו. האם זה הציניות המכרסמת בי? האם הביקורתיות המתמדת והספקנות האקדמית שמוטמעת בי? האם הסלידה משימוש במונחים כמו-מדעיים-טכנולוגיים-אבולוציוניים כדי ליצור הילה בין גלקטית ועל-יקומית למסרים פשוטים? ואולי זו בכלל הקנאה, העובדה שאני פשוט רציונלי מידי ובעוונותיי אני לא זוכה להכיר את המימדים הגבוהים יותר? למזלי הספקנות שלי מאפשרת להשאיר גם את התשובה עצמה בספק. אבל דבר אחד די ודאי. השפה החייזרית, חוצנית, בין גלקטית היא לא חידוש מודרני. היום למשל מצאתי את אותה שפה, אם כי במינוחים אחרים, גם בספרות המיסטית היהודית מלפני למעלה מאלף חמש מאות שנה. רכשתי בחנות הספרים את "תורת הסוד הקדומה", ספר מתוך סידרת 'עם הספר' בהוצאת ידיעות אחרונות שנועד כמו הספרים האחרים בסדרה להגיש מבחר יצירות מופת בתרבות ישראל ללא פירושים וללא תוספות. מומלץ. במסגרת ספר זה מופיעות 3 יצירות מרכזיות (היכלות רבתי, ספר יצירה, ספר הבהיר) בתרבות המיסטית היהודית הקדומה שנכתבה בתקופת חז"ל (חבל שלא נכנסו לספר 'שיעור קומה' ו'ספר חנוך'). חלק מהקטעים אף נכתבו עוד בשלהי תקופת הבית השני. תרבות זו שימשה מקור והשראה לכל מה שקרוי היום 'קבלה' שהיא ספרות מיסטית מאוחרת יחסית. היצירה הראשונה בספר היא 'היכלות רבתי' שהוא הספר הבולט מתוך קבוצת כתבים המכונה 'ספרות ההיכלות' והוא מהקדומים שבהם. הספר מורכב מאוסף מאמרים קצרים המיוחסים לישמעאל בן אלישע הכהן הגדול ועיקר עיסוקו הוא ההדרכה המפורטת לגבי הדרכים הנכונות להגיע להיכל השמיימי העליון שם פוגשים את אלהים. הספר הזה מרתק ומלא בדמיון. מומלץ לקרוא אותו מייד לאחר קריאת מורה נבוכים לרמב"ם :-) אין ספק שרציונליסט כמוהו היה נבוך מספרות מעין זו. אני קורא בספר על סוגי המלאכים הרבים השונים: דומיאל, גבריאל, קפציאל, טארם ובר מנוגנה ובעשפטש יהוה אלוהי ישראל, טוטרוסאי, סגריאל, זהביאל, סדהואל ועוד ועוד. הרשימה ארוכה. חלק רב ממלאכים אלה משמשים כשומרי ההיכלות. מסתבר שיש היכל לא רק במקדש עלי אדמות. גם היכל למעלה. ברקיע. ולא אחד. אלא שבעה. על השמיני לא נתעכב. זה בכלל מימד אחר. והשומרים כמובן לא נותנים להיכנס פנימה. צריך קוד סודי. הספר מכנה אותם 'חותמות'. צריך כנראה אישור, חתימה ידועה שתוכיח שאתה יודע את סוד הכניסה. מי שמצליח לעלות מהיכל להיכל מוכתר כמי ש'יורד במרכבה', המרכבה האלוהית.

"וכיוון שהיה אדם מבקש לירד במרכבה היה ענפיאל פותח לו דלתות פתח היכל השביעי, והיה אותו אדם נכנס ועומד על מפתן פתח היכל השביעי, וחיות הקודש נושאות בו חמש מאות ושתים עשרה עיניים, וכל עין ועין אחת מעיני חיות הקודש פקועה בשיעור ככרה גדולה של מבינים, ומראה עינים כברקים ירוצצו, חוץ מעיני כרוב הגבורה ואופני שכינה, שהם דומות ללפידי אור ושלוש להבות גחלי רתמים. והיה אותו אדם זיע ומזעזע ומרתיע ומתבהל ונבהל ומתעלף ונופל לאחריו..." (פרק כ"ט).

ואם אכן הצלחת במשימות הכניסה מהיכל אחד לחבירו (שזה לא פשוט בכלל. יש סכנות ומראות נוראים שרק מתעצמים) תוכל כמעט ולראות את פני אלוהים. אויי שם זה בכלל נורא. כדי לא להרוס את המתח אני ממליץ שתקראו בעצמכם. אגב, הסיפור התלמודי המפורסם על ארבעה שנכנסו לפרדס (במסכת חגיגה) הינו חלק ממקבץ המסורות המיסטיות אודות היורדים במרכבה והוא מעיד שמיסטיקה היתה חלק בלתי נפרד מתרבות חז"ל ולא נטע זר בעולמם. ורק חשוב לציין שמתוך הארבעה רק אחד יצא בשלום מן המסע המיסטי-אסטרלי הזה. רבי עקיבא. לגבי השלושה האחרים: אחד מת. אחד התפקר. אחד השתגע. אז שיקול שלכם אם לקחת תרמיל ולצאת למסע. בסופו של עניין מה אנחנו מוצאים בסיפור העתיק הזה מלפני מאות שנים? היכלות, רקיעים, מלאכים, חותמות, סכנות, ברקים ורעמים. זה כמובן לא המצאה יהודית. מושגים אלו רווחו ואף יותר בתרבות הפרסית, הלניסטית, מצרית ועוד אחרות. אלה המשיכו לתסוס באמונות העממיות בימי הביניים. האם זה שונה כל כך מחייזרים, סיסמאות כניסה, חניכות ומימדים בין גלקטיים? אני מזהה פה בעיקר דמיון. תרתי משמע. כיום פשוט הטרמינולוגיה הינה עדכנית יותר ומושפעת ממושגי המדע והטכנולוגיה. אותה גברת בשינוי אדרת. אין ספק שיותר סקסי לפגוש יצור עם חליפה מתכתית וחיישני סריקה אלקטרומגנטיים מאשר איזה שד קלאסי שלא שמע על האופנות החדשות. אז מה זה אומר עבורי? אני חוזר לחוסר הנוחות שלי. יותר נכון: אמביוולנטיות. מצד אחד משיכה גדולה לעולם של קסם, דמיון מעולה, רוחניות סוחפת ודרמות מתח בלתי פוסקות המונעות מהרצון לגלות תשובות אלטרנטיביות למשמעות הקיום. מצד שני, ספקנות, חשש לאיבוד הקשר למציאות. הזיה. בנתיים אני מעדיף כדרך להתפתחות את ההתמקדות במימד הארצי. את החיבור בין חומר לרוח כאן ועכשיו. אפשר בהחלט לשלב דמיון אבל כזה שמוכוון לחיים פה. ולא כזה שגורם לי לרחף שם למעלה. גם ככה אני אוהב לשוטט בעליונים. אז לפני שניכנס לדיון אם אלוהים הוא בכלל חייזר ואתפתה לרשום רשימות על הבין-גלקטיות של הכרובים בקודש הקודשים ולהפוך את ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול למורה הסולארי שלי אני ברשותכם אחזור לעבודתי. כן זו השגרתית, היומיומית. נטולת חוצנים שיורדים על ענן. פשוט לפגוש אנשים. פשוט לנשום נכון. להסתכל על מה שכאן ועכשיו. לכאורה פשוט. אבל לא פשוט בכלל. אחרי היום המעייף אצנח למיטה. אולי בלי להתכוון אשא עיניי למרום. מתוך תקווה לגלות איזה נצנוץ צבעוני לא מזוהה ששט בשמיים. איזה סימן למימד יקומי לא ברור...אנסה למצוא. אנסה. מקסימום חמש דקות. ואז אירדם...