העץ והמפגש

לפני כמה ימים קראתי בעיתון על עץ האלון מאסון המסוקים הנטוע במושב 'שאר ישוב'. העץ המרהיב , שלרגליו נפלו חלקים מאחד המסוקים, שימש כמוקד לעליה לרגל לכל הזוכרים את נספי האסון. הוא הפך למקום מפגש, למקום של חיבור בין אנשים וקיבל כבוד והערכה. משהו הורגש שם לצילו. כיום, בישר לנו העיתון כי מומחים לדבר הודיעו בצער שהעץ הרקיב מבפנים ומת. הקסם שהשרה על הנוכחים פג ונעלם. אבי המשפחה שגידל את העץ התנחם בעובדה שכנראה לאור הקמת מצבה חדשה הבין העץ כי תפקידו הושלם. יהי זיכרו ברוך. זה מביא אותי לחשוב על כוחם של עצים. בשבועות האחרונים אני ער הרבה יותר לכוח הזה. אני מתבונן תוך כדי הליכה בעצים, בסוגים השונים, בצורות, בגדלים. יש לי גם עץ מועדף במיוחד במדשאות רכבת-מרכז. אני משתדל לבקר אותו, לגעת בו, יחף על האדמה, מרגיש את הנוכחות, היופי והעוצמה. כבר כמה ימים לא ביקרתי. צריך בקרוב לחזור. מאז ומעולם שימשו עצים כמקום פולחן. גם אבותינו נלהבו מפולחן 'תחת כל עץ רענן'. נביאי ישראל לא ממש אהבו את זה. יש בעצים כח ממגנט. שואב. כח מאגי ממש. יש כאלה שמאמינים ברוחות השוכנות בעצים. במקומות רבים בעולם מצויים עצי משאלות ונדרים שתושבי המקום תולים עליהם פתקים ובהם בקשותיהם והבטחותיהם. מבחינה קוסמית העץ ששורשיו נטועים מתחת לאדמה וצמרתו שואפת לשחקים, מסמל בתרבויות רבות את איחוד ממלכות השמים, האדמה והשאול, והיה לו קשר מיוחד עם אלוהויות המים ועם פריון החיים בכללם. העץ נחשב למרכז העולם ולכוח החיים הדינמי שלו, ובעיקר היה היסוד הנשי המזין, המגן, התומך, סמל האם והכוח המפרה של המים; עצים זקופים סימלו גם את הכוח הזכרי, ולאלה ששורשיהם עמוקים היה גם כוח נבואה הנובע מהשאול (להרחבה מומלץ לקרוא במאמרה של טלה בר על פולחן עצים. משם גם ציטטתי). בקבלה מוסבר שכל השתלשלות העולמות והכוחות האלוהיים מצויירים בדמות אילן הספירות. בסיפור המקראי אנחנו מכירים היטב את עץ הדעת ואת עץ החיים. הכרובים מאז גירוש האדם מהגן שומרים על הדרך לעץ החיים. לא פשוט להגיע לשם. משכנו של יהוה מסמל בתפיסה המיסטית את המציאות של גן העדן. המשכן עצמו היה בנוי 'עצי שיטים עומדים'. וכל כלי המקדש כמעט היו עשויים מאותו עץ. במצרים נחשב עץ זה לעץ השמש והתחייה וסימל גם אלמוות. אותם כרובים ששומרים עם להט החרב המתהפכת מפני הכניסה פנימה לגן (בראשית ג, כד: "וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים") משמשים עבור הכהן הגדול בתור השער והפתח לפגוש את האלהים (שמות כה,כב: וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת.."). הכרובים לא מפריעים. הם דווקא מזמינים. בוא בוא אל תוך הגן , הם מכריזים. היכנס בין בדי הארון. בדים הם ענפים. הכהן פוגש את האלוהות מתוך הגן, בתוך הגן. ממש רומנטיקה בלב הפרדס. יש משהו מקסים ב-לחוש את נוכחות האלוהים מתוך עצים. לעץ יש כח. אני חושב שלכל עץ. אבל יש עצים שזוכים לכבוד גדול יותר מאחרים. יש עצים שזוכים לסיפור. למשל העץ של אסון המסוקים. אבל לכל עץ יכול להיות סיפור. אני עצמי מעדיף את הסיפורים האישיים. אני לא מת על המקומות המקודשים ההמוניים. לא עץ בעמוקה שקרה סביבו נס גדול. לא עץ עם סיפור מופת. אפילו לא עץ שהבודהה זכה לקבל מתחתיו הארה. יש עצים כאלה תמיד בכל תרבות. אני מעדיף את העץ שאני פוגש בו על דרכי. עוצר. שומע. לפעמים מחבק. כשלא רואים (בכל זאת יש סטנדרטים כיום לנורמליות). בזמן האחרון אני פתאום שם לב שהערים מוצפות בעצים וצמחיה. אולי צריך יותר. אבל יש די הרבה. וזה משמח אותי. אני רואה תוך כדי הליכה אספלט ומגדלים שמתפלשים בינות עצים. ואני שואב את האנרגיה. מתוך המפגש. מתוך המגע הישיר. וממשיך ללכת. אני מקווה לחזק את הקשר עם העץ ברכבת מרכז. בדיוק כמו השושנה של הנסיך הקטן. יש מליוני שושנים. כולם יפים. אבל כשאתה פוגש באינטימיות את השושנה האחת אז היא כבר שושנה אחרת בשבילך. כשאעמיק את הקשר שלי עם העץ מהרכבת או עם עץ אחר אזכה גם אולי לכנות אותו בשם, להודות לו על הכוח שהוא נותן לי במהלך העבודה או בכלל בחיים. אולי אבקש את סליחתו ואכרות ממנו בזהירות ענף שישמש לי כמטה מקודש. כמו מטה אהרון הכהן שפרחו עליו פרחים. אגדה יהודית אומרת שכל האילנות משיחים אלו עם אלו, כל האילנות משיחים עם הבריות. אני שמח תמיד לשוחח איתם. לפעמים לרגע קל. לפעמים למפגש מעמיק.