בעקבות התגובה של שחר לטור 'הכהן כנוגע' התעוררתי להרחיב מעט על התפיסה הכללית שלי את המקורות היהודיים בכלל ומתוך כך להסביר את הכהונה הקסומה בתפיסתי באופן ספציפי. עד עכשיו התמקדתי בדרך כלל בציטוטים מן המקרא. בטור הנ"ל העליתי מעין פרשנות של מילים מקראיות שנראתה לשחר כסוטה מן הפשט. אני רוצה להעמיק בשורשי התפיסה הזו, ברשותך שחר כי זו תפיסה רווחת שיש לה השלכות גם על הבנת הכהונה. למעשה תפיסה זו רואה באופן מודע או בלתי מודע את המקרא ,יותר מכל כתבי קודש אחרים של היהדות כטקסט העיקרי, הראשי והנעלה בחשיבותו שאמור ממילא להוות הבסיס לכל פרשנות דתית, כטקסט המכונן בתרבות היהודית. גם כשמדברים על כהונה מייד יש אסוציאציה לכהונה המקראית. עליונות זאת מתבטאת גם באופן עמוק מבחינה רעיונית. בתודעה המצויה המקרא מבטא עוצמה דתית וגדלות רוח אל מול רפיסות דתית וניוון גלותי המצויים בתרבות הדתית-הרבנית המבוטאת בכתבי תורה שבע"פ. הביטוי לכך בתרבות הישראלית הוא ההתמקדות בלימודי תנ"ך בתור הלימוד העיקרי 'היהודי'. זהו המשך ישיר לתפיסה הציונית החילונית שניסתה לכונן זהות יהודית חדשה , עצמאית וממלכתית ולא גלותית, באמצעות העצמת המיתוסים הלאומיים דרך התנ"ך. ההעצמה הזו כיום הולכת ומתפרקת לרגל התפרקות הערכים הלאומיים והתעצמות האינדיבידואל והערכים האוניברסליים-גלובליים. מתוך כך גם מתפרקת לאט לאט ההעמדה של התנ"ך במרכז ובשנים האחרונות גוברת והולכת , לצד לימודי תנ"ך, מגמת לימוד התורה שבע"פ וההכרה בערכה בפורומים שונים בציבור הישראלי ובמוסדות החינוך. ואני מברך על כך. חשוב להדגיש. התנ"ך מעולם לא שימש כספר המכונן באמת את התרבות היהודית. לא התורה שבכתב כי אם התורה שבע"פ. מסורות חז"ל והרבנים שאחריהם שבמובנים עמוקים ורבים הפכו את התנ"ך על פיו ופיתחו תרבות יהודית אחרת לגמרי. אנחנו מאוד מתרשמים מהוד הקדומים של התנ"ך, משפתו המליצית, הגבוהה, מהנוכחות האלוהית המתמדת והישירה, מהעוצמה, מהפאתוס. אבל לכל החבילה הזו יש מחיר גבוה. אלהים שהוא קנא ונוקם. אי לגיטימציה להתלבטות וגישות מגוונות. אימה ופחד בצילו של אלהים. הפחד מהחטא והרצון התמידי לכפר עליו. כל אלה הם חויות יסוד בתנ"ך (הגם שבספרות 'הכתובים' יש כבר התחלה המבשרת על עידן החכמה והרכות המאוחרת). תרבות התורה שבע"פ מבחינות אלו עדינה יותר, רכה ומקבלת יותר, מאפשרת חירות אנושית פי כמה , ובעיקר: מעצבת מושגים וערכים חדשים ההולמים את צורכי כל תקופה. הדוגמה הבולטת בנושא הכהונה היא מושג 'השכינה'. במקרא מושג זה אינו קיים כמושג עצמי. מדובר על שכינתו, התגלותו של אותו אל יהוה הנסתר. תמיד הודגש במקרא הפער הבלתי ניתן לגישור בין האדם ובין האל. חז"ל הביאו לעולם את מושג 'השכינה' כמונח בעל תוכן עצמי וייחודי, כהאנשה מושלמת של הויה אלוהית הנוכחת בארץ שהינה בעלת גוון נשי. ספרות הקבלה הלכה עם זה רחוק עוד יותר והיא כבר מדברת על זיווגים בין השכינה לבין הקב"ה, שזוהי תפיסה מיתית-מינית בעליל שעומדת בסתירה לתפיסה הא-מינית של התורה את האלהים. התפיסה המאפיינת את היהדות 'ההסטורית' היא לא זו שקידשה כל מלה כהווייתה בתורה כגישה הקראית או הנוצרית. זהו פונדמנטליזם שלא מכיר בערך המהפכנות הפרשנית. בתרבות של חז"ל היה כלי הפרשנות הכלי עיקרי לעיצוב זהות דינמית. זוהי גישה אחרת לטקסט, זוהי גישה רב מימדית ופתוחה שמאפשרת לנו כבני אדם לקבל ולעכל יותר טוב את העבודה האלוהית. אז נכון, זה לא הופך את כל מה שכתוב בתלמוד ובמדרשים ליפה וטוב. להיפך, גם ספרות זו הפכה למעין תורה שבכתב מרגע שעלתה על הנייר. אני מדבר על הגישה. על תפיסת היסוד מה זה טקסט, ואיך אתה מכונן את יחסיך עם אלוהים. הגישה התלמודית, המבררת, השואלת , לפעמים הטרחנית גם, מושתתת על תפיסה אלטרנטיבית לאותה קבלה פסיבית מקראית של דבר האלוהים. אנחנו שותפים עם אלוהים בעיצוב החיים שלנו. לכן אז מה אם כתוב כך בפסוק זה וזה. אנחנו יכולים להפוך ולשחק את המשחק, משחק השפה (אני מאוד מזדהה עם הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין שמונח זה הוטבע על ידו). זה מהות היהדות וזה כוחה. אנשים רבים לא מבינים זאת, ובאופן ישיר מחזקים בכך את כוחות האורתודוקסיה , שבהפוך על הפוך, עצם קיומה מושתת על תרבות חז"ל הפרשנית הדינמית ובכל זאת נחשבת כבעלת הסמכות היחידה עקב היותה שומרת 'היהדות האותנטית'. אין כזה דבר אותנטיות. יש תהליכים פרשניים שלצערינו נתקעו במאות השנים האחרונות. חז"ל שיחקו. המקובלים שיחקו. החסידות שיחקה. הרמב"ם שיחק בדרך שלו. כולם עשו מהפכות שקטות שהתעכלו דרך הפרשנות. עלינו גם לשחק. להמשיך את משחקי השפה. כחלק ממשחק זה אני אכן עושה שימוש ניכר בטקסטים מקראיים. הם משרים עלי אוירת הוד וקדושה. הם משמשים לי כ'גב' של מסורת עתיקה לכהונה עכשוית.הם מכילים את אותו אוצר מילים וצלילים שמהווים תשתית לכל משחק שפה יהודי שבא אחריו. אך רחוקה הכהונה שאני דוגל בה מהכהונה המופיעה במקרא. יש מוטבים חשובים ואף יותר דומיננטיים מן הקבלה, מחז"ל, מתרבויות האדמה וכו'. מוטיבים אלה אינם מצויים במקרא או שאף סותרים את רוח המקרא והם יתבהרו בהמשך אני מקווה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה