פרח כקורבן

אתמול לשמחתי יצאתי אל הטבע למספר שעות. שמורת טבע בשומרון הצמודה למקום המגורים של משפחתי. השיטוט בשבילים, לייד המעיינות והצמחים המלבלבים בעיצומו של חג האביב בהחלט פותח את הלב ומרנין את הנפש. ניסיתי כדרכי לחוות את המפגש עם הטבע לא כגיחה רגעית של מטייל המשקיף מהצד, לא כתייר המביט על האובייקטים המרהיבים. הטבע איננו מוזיאון. הוא הינו החיים שאנו חלק מהם. ההויה האין סופית. אז כשטבלתי במימי המעיין הצוננים חשתי שאני טובל בנוזלים של הוי"ה , במיציה, בדמה. חוזר אל המים הקדמונים של ראשית העולם ועולה מתוכם מעלה. נטהר. והעץ הצמוד לרגלי הוא חבר ומכר. לא אובייקט זר. בשלב מסויים בטיול חשתי צורך פנימי להעניק. לבטא הודיה. זהו מה שנקרא 'להקריב קורבן'. התמקדתי בפרח צהבהב ויפה. נגעתי בו קלות. וקטפתי. בשתי ידיי הרמתי אותו כמחווה להויה. חשבתי על הפרדוקס שבדבר. אני מעניק משהו שמלכתחילה שייך כבר למקבל...הרי פרח זה הוא כבר שייך ליהוה הויה, הוא כבר חלק פלאי מהבריאה , ואני נותן ומחזיר כביכול את מה שכבר נמצא...ואז אני נזכר בדברים החכמים שהשועל אמר לנסיך הקטן ביחס לשושנה שלו דוגמתה יש אומנם אלפים ורבבות אבל מה שמיוחד בה הוא שהנסיך מתייחס אליה בצורה אישית. נוצרת אינטימיות.

והוא הוסיף: "לך והבט עוד פעם אחת בשושנים. אתה תבין עכשיו שהשושנה שלך יחידה ומיוחדת בכל העולם. ואז תחזור להיפרד ממני לשלום, ואני אתן לך סוד במתנה". הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים. "אינכן דומות לשושנה שלי", הוא אמר, "אתם עדיין אינכן ולא כלום. איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם". השושנים היו נבוכות מאד. "אתן יפות, אבל ריקות מתוכן", הוא המשיך. "אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל ליופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי". ואז חזר לפגוש את השועל. "להתראות" הוא אמר. "להתראות", אמר השועל. "הנה הסוד שלי. הוא סוד מאד פשוט: הלב בלבד, רק הוא רואה נכונה. הדברים החשובים סמויים מן העין".

הסתמיות מופקעת ומקבלת שם. זהות. זהו פירושה של 'הקדשה' , להפריד, לייחד, להבדיל דבר שנטוע בתוך 'השלם' ובתוך כך להפוך אותו למיוחד, למוכוון מטרה. ייעוד. כך הוא טבע האדם בשל תודעתו המפרידה, המבחינה. ללא תודעה זו הכל שלם, קיים. אין צורך להפריד, לחלק, לסווג, לאבחן, להגדיר. אבל בשעה שאנו חשים נפרדים מהעולם ורוצים בחיבור איתו שוב מחדש משמשת לנו התודעה גם כמרפאת, כמחוללת טרנספורמציה פנימית כשהיא תכוון אותנו אל קדושת הכל, אל השלם , אל המקור. בפנימיות התורה מדברים הרבה על החזרת הדבר לשורשו, למקורו האלוהי. זה לא שהמקור נמצא אי שם למעלה בעולמות עליונים. המקור נמצא אצלנו בתודעה. כי הטבע כפי שהוא שלם ומקודש. אנחנו שנפרדנו ממנו מחפשים שוב את המקור. לכן אנחנו מוכרחים בעידן המדעי , המחולן והטכנולוגי שלנו להקריב קורבנות. להעניק את המנחות, לבטא את ההודיות. לא עם בעלי חיים ולא כדי לרצות כעס של מישהו. כדי להתחבר. לחזור אל האחד. שהיה שם תמיד וישנו כאן כל הזמן...