הטרנסצנדנטיות של האלילות והאימננטיות של המקרא

הספר הכי אהוב עלי והקרוב לכיוונים הרוחניים שלי הוא סיפרו של אברהם יצחק גרין "בקשו פני קיראו בשמי" בהוצאת עם עובד. זהו ספר אוטוביוגרפי רוחני שמתאר בצורה אישית מאוד את מסע החיפוש של המחבר בתוך השפה היהודית ובה עולה השקפה רוחנית מיסטית מאוד דתית מצד אחד אך לא בסטנדרטים הידועים מצד שני. עילעלתי ועברתי על הספר מספר פעמים , וכל פעם בתקופה שבה רעיון רוחני אחר שובה את ליבי. בדרך כלל ב'עימות' היהודי-פגאני בנושא האלוהות ישנה ההשקפה שביהדות האל הינו חיצוני לעולם, שונה ממנו לעומת האלוהות הפגאנית שהיא אימננטית, פנימית למציאות, ולכן כל אל או אלה הינם קשורים לכוח מסויים בטבע כהתגלמות שלו.
בספר הנ"ל המחבר עושה קודם כל חקירה פנימית בתוך עצמו לגבי היחס בין האלוהות והעולם, האם ניתן להפריד? האם ניתן לדבר על 'אני' מול 'אתה', על משהו שעומד מול משהו אחר? חויית האחדות של המציאות כבסיס המושג האלוהי מאוד חזקה שם. ולכן המחבר מבסס את התפיסה בדבר אלוהות כאימננטית למציאות. במישרין הוא גוזר זאת מתפיסות קבליות וחסידיות במיסטיקה היהודית שנטו לפנתאיזם. אך מה שעניין אותי הוא הדרך שבה הוא מפרש את הבשורה המקראית. מאוד רווחת התפיסה שהמקרא הוא זה שמבשר את ההבדל בין אל ועולם, ובין אל ואדם ומרוקן כביכול את קדושתו האלוהית של הטבע מצד עצמו. המצוות הן המנכיחות קדושה ולא הטבע כשלעצמו, והדברים ארוכים. והנה אני קורא קטע מעניין (תחת הכותרת "אלוהים במרום, אלוהים בקרבנו", עמ' 24) שמציע הבנה הפוכה:
"אותה תרבות מסויימת של המזרח הקדום, שממנה מוצאו של העם היהודי והדת שלנו, טיפחה את פולחן אלי השמים. ודווקא לאחר שהאמונה המקראית ביטלה את הפולותאיזם ואת הפנתיאון של תרבות זו, ואת כל האלים והאלות וכוחותיהם היא ריכזה באישיות אלוהית אחת, המושב הקדום של האלוהים בשמים הוקבע ללא עוררין. למן מקורותיה הקדומים ביותר קשרה היהדות את מושגי האלוהות שלה (ובהשפעתה גם את אלו של הנצרות, האסלאם וכלל מורשת תרבות המערב) במטפורה האנכית של יחסי אלוהים-עולם. "איפה נמצא אלוהים?" נשאל הילד. "שם, למעלה" משיב הילד בן השלוש ואצבעו רומזת אל השמים".

התחושה והתפיסה הילדית הזו מלווה את כולנו. הציור של 'האלוהים שם למעלה' מלווה אותנו גם בבגרותנו ובהתפתחות תפיסתנו. אך מה שעולה מבין השורות הוא שהתחושה של נפרדות מהעולם וניתוק בין אלים ועולם הוא לא 'פיתוח מקראי' אלא מורשת קולקטיבית ששותפים לה גם הפאגנים. גם אם האלים מייצגים כח פיזי שבתוך הטבע עדיין באמונה העתיקה הם נחשבו כמושלים ומנהלים אותה ואחראים עליה (מבחוץ). עדיין יש מציאות ויש את האל המופקד עליה. זו תהיה תמימות לחשוב שהאדם הקדום כמו זה המודרני הביקורתי ראה את האלים כ'ארכיטיפים', כהתגלמויות גרידא וניסוחים פסיכולוגיים נוספים. האל הוא אל, ויש הרבה הרבה כאלה. אל תוך הרקע הזה נכנסה היהדות. באה הבשורה המקראית וחיפשה את חויית האחדות. איך הכל קשור להכל, איך כלל הכוחות הטבעיים הנראים כמפורדים הינם בעצם חטיבה רוחנית מלוכדת אחת. איך אפשר לעצב תפיסה גבוהה כזו בעולם שבו מבוססת חויה של אלים מרובים הנמצאים בשמיים וגם בשאול אך עדיין מתקיימים בנפרד? חייבים לעצב דמות של אל מרכזי, ששולט על הכל. המטפורה של אל עליון היא לא המצאה מקראית. להיפך, אומר גרין, היא הושאלה מהעולם האלילי. אלא שבמקום שיהיו הרבה אלים שם בשמיים יש אל אחד. מה המשמעות? שהבשורה המקראית היא לא בעצם הניתוק של אל מהטבע והחיצוניות לו כביכול בשונה מהפאגניות. זו חויה שולית בלבד, משותפת גם לפגאנים שאולי התעצמה ביהדות עקב ההתמקדות באל אחד אך כנגזרת בלבד מהרעיון הבאמת חשוב: בשורת האחדות של המציאות. האלוהות נוכחת בעולם בצורה אחדותית מלאה. ההחצנה של האל היא מטפורה, שריד חי ממורשת אלילית.... במלים חדות יותר: המקרא דווקא מבשר את רעיון הפנתאיזם, אחדות החומר והרוח. הכוליות האלוהית. בפאגניות יש הפרדות, יש אין סוף כוחות. במקרא כלל הכוחות מתאגדים ומתאחדים. הכל אחד. הכל אלוהי. הניסוח של 'האמת' הזו נעשה בצורת הסיפור על האל האחד שיושב בשמיים כפי שנוסחו כל סיפורי האלים בתקופה העתיקה, בצורת מיתוס, אך האמת מאחורי הניסוח הזה שיוצאת לאור כיום היא הבשורה הפנתאיסטית....אני עדיין תוהה האם זוהי דרשנות במיטבה או קריאה מדוייקת של המציאות הקדומה...בכל מקרה היא שונה מההשקפה הרווחת הן אצל פגאנים מודרניים והן אצל חוקרי יהדות ומקרא ידועים..נקודה עמוקה למחשבה..שאותי אישית שימחה..